<h1>חשק שלמה על רבינו גרשום</h1>
<h2>דף ג:</h2>
דהוו מסרי לה אַחַהַא עובדי כוכבים חיותא לפטומא משלה כדי שיהו חציים של זה. אתאי לקמיה דרבא ופטרה מבכורה. הויא ליה ההיא חיותא עדר של בהמות. מקני לה לאודנייהו דבכורותיו במעי אימן לעובד כוכבים דבתר דנולדו לא מצי מקני [דזכה בהן] כהן דהוצאה מרחם מקדשן. ולא לפטרן מבכור הוה מתכוין דהא אפי' הכי הוה אסר ליה בגיזה ובעבודה ויהיב להו לכהנים אלא דאי לא ידע ישראל דבכור הוי ושחיט ליה ואכיל ליה דלא אתי לידי תקלה דהוו ליה חולין. וכלאי חיותא ומתו בהמותיו (כעין) [מפני] שהיה מוציאן לחולין. אי הכי כיון דכוונתו לטובה היתה מ"ט כלאי חיותא משום כו'. מותר להטיל מום בבכור כדי שלא יבא בו לידי תקלה. קודם שיצא לאויר העולם דבתר שיצא כולו אסור. א)הם הכי לישראל. דרב מרי. התם דרב יהודה משום הכי שרי (מש"ה) דלא מפקע ליה אלא מקדושת מזבח. ואי בעית אימא רב מרי נמי מפקע להו מקדושת כהן ב)דשותפות עובד כוכבים פטורה ומשום הכי כלאי חיותא דרב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור לכל אדם אפי' שלא בפניו כגון על ידי בנו ובתו הגדולים דאית להו יד וזכו ליה לעובד כוכבים זכייה גמורה דאית ליה חלק בגויה וכו"ע לא ידעי דלא גמרי [דינא] ומאן דחזי ליה לרב מרי דמקני לעובד כוכבים אזיל נמי ומקני וסבר דאפי' ע"י בנו ובתו הקטנים יכול לאקנויי ועביד על ידן ונהיג בהו דין דחולין ואתי לידי תקלה ומשום הכי כלאי חיותא דעל ידיה מכשלי אחרינא. הכהנים והלוים פטורים מפדיון פיטרי חמוריהן מק"ו אם פטרו וכו'. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל וה"ה נמי דיכול להקנות אז לעובד כוכבים ומ"ט כלו חיותא דרב מרי. ב)0אולי צ"ל רב מרי נמי אף דאפקע ליה מקדושת כהן נמי שרי דשותפות עובד כוכבים פטורה וכו'.
[תמורה כ"ד ע"ב] כיצד מערימין על הבכור כו'. דלא קדיש בכור עד דמקדיש ליה יציאת רחם אבל עד שהוא במעי אמו יכול לשנותו לדבר אחר. והשני ימכר לחייבי עולות ודמיו חולין. משום הכי ימכר לחייבי עולותא) דילדה זכר סתם אם תהא עולה ועוד אין ידוע על איזה אמר הלכך שני ימכר לחייבי עולות [ומשום הכי] דמיו חולין דמ"מ לא הקדיש אלא אחד. [ילדה ב' נקבות. דינו כב' זכרים. [גמ'] מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. כגון אם יצא אזנו קודם או שפתו והטיל בה מום קודם שיצא רוב ראשו יקרב עולה. עולה אין. כלומר לשם עולה דחמירה קדושתה מבכור יכול לשנותו אבל שלמים דגריע קדושה מבכור דנאכל לישראל לא יקרב וכ"ש להטיל מום דקא משוי ליה חולין דאסור. קסבר רב יהודה. מתני' דדייקינן מינה דלשם עולה אין לשם שלמים לא. בזמן בהמ"ק קיים. וכי קאמינא דמותר להטיל מום בזמן הזה אמינא. ואימא הכי נמי. דמש"ה ליגזר דלא. אפ"ה הא עדיפא. להטיל בו מום דאי לא שדי ביה מום דלמא אתי לידי גיזה. ל"א הא קמ"ל. רב יהודה דחסירא עדיפא דלא ליתי כו'. אם נקבה זבחי שלמים. אמאי איצטריך למימר נקבה ליהוי חולין נקבה מי מקדש בבכורה]. אלא סיפא. דקתני ילדה נקבה תמימה תיקרב שלמים בבהמת הקדש קתני דאם הקדיש בהמה מעוברת ואמר ילדה נקבה תהא שלמים הויא שלמים קסבר עובר לאו ירך אמו הוא (ל"א כלישנא קמא). [אמרי. הא בהמה מבכרת מאי היא אי דהקדש היא אמאי והשני ימכר האיך דהקדיש עולה כו']. סיפא אתאן [כאן יש כשתי שורות חלק] לבהמת חולין. וכגון דלא ידיעה אהי זכר מינהו אמר עולה הלכך שני ימכר לצרכי עולות ודמיו חולין כדאמרן לעיל. ל"א זכר בתרא חולין בעלמא הוא. אלא משום דלא ידעינן הי נפקא ברישא הלכך השני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין דמכל מקום לא היה דעתו לעולה אלא על האחד. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0נראה דצ"ל דהא אם זכר עולה סתם אמר ואין ידוע כו'.
<h2>דף ד.</h2>
קס"ד השתא הלוים גופייהו קאמ' אם פטרו פטרי חמורי ישראל במדבר כדכתיב [במדבר ג' י"ב] ואקח את הלוים תחת כל בכור וגו' דין הוא שיפטרו פטרי חמורים של עצמן וקא מתמה תלמודא וכי אינהו גופייהו לויים פטור מפטרי חמורים במדבר. אדם אדם פטר שבן לוי היה פוטר בכור אדם של ישראל ובהמתן כבשים שלהן פטרו פטרי חמורי ישראל דכתיב קח את הלוים וגו'. אמר אביי תריץ מתני'א) פטרו בהמה מק"ו אם הפקיע בהמה וכו' וה"ה לאביי הן עצמן שהפקיעו בכורי ישראל דין הוא שיפקיעו בכורי של בניהן עצמן. א"ל רבא והיכי מצית לפרושי באם הפקיעה בהמה והא פטרו קתני ולא פטרה דמשמע דבאינהו גופייהו קא מיירי מתני'. ועוד אם איתא דפטרה בהמתן קתני כדקאמרת אפי' בכור בהמה טהורה נמי ניפטרו אלמה תנן לא נפטרו כו' משום דכתיב [שם י"ח ט"ו] אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטהורה תפדה. אלא אמר רבא הכי קאמר וכו'. אשכחן אדם דפטור בכורי לוים מק"ו כדאמרן. בכור בהמה טמאה דפטירי כהנים ולוים מנא לן. אמר קרא אך כו' כל שיש בבכור אדם כגון ישראל דצריך לפדותו ישנו נמי בפטר חמור דצריך לפדותו. וכל שאינו בבכור אדם [כגון לוים] כדאמרן דפטירי מק"ו פטירי נמי מפדיון בכור בהמה טמאה. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל תריץ מתני' הכי דכהנים ולוים פטורין וכו'.
<h2>דף ד:</h2>
ולדורות מנלן דבכורי לוים פטורין כבמדבר היכא דפטרו. בהווייתן יהו. וממאי דבשה דבמדבר דכתי' ואת בהמת הלוים תחת בהמת דבשה פדו פטרי חמורי ישראל. דיל' בפטר חמורי דלוים פדו. (לא) נאמר כסף לדורות דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה וסתם פדיה בכסף. ונאמר שה לדורות דכתיב תפדה בשה. מה כסף האמור לדורות בו פדו באותה שעה במדבר הבכורות העודפים על הלוים דכתיב ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת וגו' אף שה האמור לדורות בו פדו באותה שעה במדבר פטרי חמורן של ישראל מיהא גזרה שוה לא מצית למיגמר דמה לכסף דין הוא דפדו בו במדבר משום דכך חשוב שכן פודין בו הקדש וכו'. מה בכור אדם לא חלקתה בו בין לדורות בין לאותה שעה דאותה שעה פדו העודפים בכסף אף בכור בהמה טמאה וכו' ומקרא גמיר לה. ולא מנה עודפים בבהמה בבכורי בהמה ש"מ דשה אחד פוטר כמה. ודילמא לא הוו נפישי להו בהמות פטרי חמורים יותר מכבשים דלוים לא ס"ד דכתיב ומקנה רב אלמא דהוו נפישי טובא ומקנה משמע נמי אחמורים דכתיב וינהג את כל מקנהו מקנה קניינו אשר רכש. ודילמא אע"ג דנפישי להו מקנה טובא לישראל כבשים פשוטים דלויים הוו נפישי והוו קיימי לבהדי בכורי חמורי ישראל והאי דקאמר פשוטי' דוקא הוא דאין בכור פודה בכור אחר. ואימא האי דכתיב בהמת הלוים דבעית מילף מינה אימא היינו כדכתיב בנינוה ובהמה רבה דהכי אורחי' דקרא למימר הכי ולאו בהמה אחת היא. א"כ כדאמרת ליכתוב או בהמת תחת בהמת או בהמתם כו'. אף אנן נמי תנינא במתניתין כדר' חנינא דתנן ופודה בו פעמים הרבה ישראל שנתן לכהן שה בפדיון פטר חמור וחזר כהן ונתנו לו וחזר ישראל ונתן לכהן בפדיון פטר חמור אחר וחזר כהן ונתנו לו לישראל יכול לפדותו באותו שה פעמים הרבה. אלמא דשה אחד פודה כמה פיטרי חמורים. ור' חנינא א"כ מאי קמ"ל הא קמ"ל דטעמיה דמתניתין קא מפרש מה טעם משום הכיא) תולה המשנה באימרין ומקרא יליף מבהמת הלוים כו'. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל משו"ה הוא משום דשה אחד פטר כמה פטרי חמורין ומקרא וכו'.
<h2>דף ה.</h2>
בשלמא לר"ל דאמר קדשו ופסקו כדקאמר טעמא דכניסתן לארץ ישראל קדשו בכורות אלמא דקדשו במדבר ופסקו. אלא לר' יוחנן דאמר לא פסקו מאי טעמא. ר' יוחנן חזאי בחילמא הילכ' מיסתייעא מילתא דמפרישנא טעמא שפיר אמר קרא והיו בהווייתן יהו דקדשו ולא פסקו. שבשבילה תיכנס לארץ בזכות שתקיימה. ואפכיתו נמי תיובתא דקאמר איתיביה ר"ל לר' יוחנן ואפכיתו נמי להא דר' אלעזר דאמריתו ר"ל חזאי בחלמא. א"ל לא מפכינן דהכי קא משמע לן ללישנא דידן מאי לא קדשו דאמר ר' יוחנן לא הוצרכו ליקדש בכורות במדבר שהרי קדשו במצרים ולא פסק קדושה לעולם. אי הכי היינו לישנא דידן אין הכי נמי אלא הא דאפכינן משום דחייב אדם לומר בלשון רבו. בפרטן של לוים היכא דקא חשיב בני גרשון ובני קהת ובני מררי וכשתצטרף חשבונ' את מוצא כ"ב אלפים וג' מאות. ובכללו היכא דקא חשיב להו ביחד אינם אלא כ"ב אלפים. דיו לבכור לוי שיפקיע קדושת עצמו. בגיבוי הכסף כשגבן מכל אחד מחצית השקל וכשתצרפם עולה חשבונם מאתים ואחד ככר ואחד עשרה מנה כיצד המנה הוא כ"ה שקלים שהוא מאה דינרין. ומאה מחצית שקל הן ב' מנים. נמצא שלשת אלפים מחצית שקל הן ס' מנה שכך הוא ככר של הקדש ס' מנה דילפינן לה מקראי דלקמן דכך הוא הככר מן מאת ככר ומן שבעים ככר. ומזה תוכל להבין כששלשת אלפים עושים ככר אחת כך שלש מאות אלף עושין ק' ככרים ושש מאות אלף מאתים ככרים. והיינו דקאמר מאתים ואחד ככר. וחמש מאות וחמשים מחצית שקלים הן י"א מנה ובנתינת הכסף היכא דעשה חשבון לישראל אי אתה מוצא אלא מאת ככר. או קוביוסטוס גונב נפשות לבזות עצמו נתכוון ומחצה שלם לא החזיר דעדיין חסר חצי מככר האחד וי"א מנה. ומנה של קדש כפול היה של מאתים דינר. ומאתים ככר הוו ק' ככר ואחד ככר וי"א מנה כיון שלא היה בהן כדי ככר כפול של קודש לא מנאו הכתוב לא אמר אלא ויהי מאת ככר הכסף והככר וי"א מנה הן אלף שקלים שלמים [ושבע מאות וע"ה] דכתיב ואת האלף וכו'. מאי קא קשיא לרבן יוחנן בן זכאי ומאי דוחקיה דאהדר ליה מנה [של קודש] כפול היה לימא ליה הנך מאת ככר דאמר קרא הוו לצקת ואידך שארא בי גזא הוה מנח. לא הוה יכיל למהדר ליה הכי משום דכתב קרא אחרינא וכסף פקודי העדה מאת ככר ולא כתיב הכא לצקת משום הכי א"ל כפול היה. ומנא ליה דכפול היה. אילימא מיניה דההוא קרא וכסף פקודי העדה מאת ככר אלף ושבע מאות וחמשים ושבעים שקל. שהרי כאן שבעים ואחד מנה כיצד דהכא כתיבא) שקל דכ"ה שקלים הן מנה ואלף ושבע מאות וחמשים ושבעים שקלים הן שבעים ואחד מנה ולא מנאן הכתוב בככר שהרי יש כאן יותר מככר פשוט של ס' י"א מנה ולא מנאו בככר אלא בפרוטרוט פרוטרוט היינו פרטי כלומר בשקלים מנאן דהיינו פרטי. אלמא משום הכי מנאם בפרוטרוט דלית בהו שעור מנה כפול. ודילמא אכתי מהכא לא שמעינן דמנה כפול הוה דהאי דלא מני להו הני אלף וז' מאות וע"ה בככר משום דכללי דככרי חשיב ופרטי דככר לא חשיב כלומר מאה ככר. דמאה היינו כלל חשיב כללי דככרי ככר חד דהיינו פרטא דככרי לא חשיב. ולעולם לאו כפול הוה והאי דלא חשביה בככר משום דלא חשיב פרטי בככרי. שהרי כאן ליכא כללא דככרי ולא הוה מאה ככר אלא שבעים ככר דהיינו פרטי דככרי והרי יש כאן על שבעים ככר צ"ו מנה דאלפיים ות' שקל היינו צ"ו מנה ולא מנה אלא בפרוטרוט ואם איתא דככר של הקדש פשוט הוה ע"א ככר ול"ו מנה מביעי ליה אלא מדמנאן בפרוטרוט בשקל ש"מ דככר כפול הוו ולא הוה בהנהו שקלים שעור ככר כפול. ודילמא לעולם לא הוה כפול והאי דקא חשיב הני בפרוטרוט דאית בהו טפי מככר פשוט משום דפרטא רבא כגון ע' ככר או ס' או נ' או כ' או י' חשיב בככרי אבל פרטא זו א' פחות מי' לא חשיב בככר אלא בפרוטרוט ולעולם נימא דלאו כפול הוא. אלא מהכא והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם חשבון דקרא הוו ס' שקלים וקאמר המנה יהיה לכם כלומר דכך ליהוי מנה. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל דהכא כתיב אלף ושבע מאות שקל וכ"ה שקלים וכו'.
<h2>דף ה:</h2>
[כריתות ד' ע"א] לחייב על כל אחת ואחת על כל מין ומין. א)0היינו לאו שבכללות שכולל חלב דשור וכשב ועז. ורבנן סברי אין לוקין ומיהו חדא מיהא לקי. דמייתרי ליה קראי לחלק דנכתב קרא כל חלב לא תאכלו והיה הכל במשמע. שפיר קאמרי ליה רבנן דלמישרי חלב דחיה אתו ולא לחלק. אלא היינו טעמא דר' ישמעאל דקסבר נכתוב כל חלב שור למעוטי דחיה, וכשב ועז הוו בכלל שור דבהמה נינהו כמו שור, אלא למאי הילכתא כתבינהו לחלק. הוה אמינא נילף שור משבת, כתיב הכא שור [ויקרא ז'] וכתיב גבי שבת ושורך וחמורך [דברים ה'], מה גבי שבת חיה ועוף כיוצא בהן, דוכל בהמתך [שם] יתירא איתרבי דאסור לעשות בהן מלאכה בשבת, ויש מלאכה בעופות כגון דש באווזין ותרנגולין. אף הכא באכילת חלב חיה ועוף כיוצא בו דחלבה אסור. שפיר קאמרי ליה רבנן דלהכי צריכי ולא לחלק. קסבר ר' ישמעאל א"כ לכתוב קרא כל חלב כשב בלבד ולא מצית יליף מיניה ג"ש משבת דלא כתיב תמן כשב ולא עז. הואיל ונתרבה בנסכים דכתיב [במדבר כ"ח] ונסכיהם חצי ההין לפר. מה לעז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים ביחיד דכתיב [שם ט"ו] והקריבה עז בת שנתה, מה שאין כן בהנך. שור נתרבה אצל עבודת כוכבים בצבור דכתיב [שם] ועשו כל העדה פר בן בקר וכו'. שכן יש בהן צד רבוי, שור יש לו רוב נסכים שראויין למזבח, כשב אליה שלו קרבה למזבח, מה שאין כן בעז. שפיר קאמר ליה דמצרך צריכין ולא לחלק אתו. לעולם כדקאמרינן מעיקרא דא"כ דלא לחלק אתו ניכתוב כו'. ודבר למד מעניינו מה חיה בקדשים ליתא אף באיסור חלב ליתא. ושור וכשב ועז לא אתי אלא לחלק. מכלל דרבנן דאמרי דצריכי סברי לא ילפינן דבר מעניינו והא היינו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת. ר' ישמעאל סבר למדין לאו דכל חלב שור [ויקרא ז'] מן לאו דחוקת עולם [ויקרא ג'], דחוקת עולם ודאי בענינא דקדשים כתב דלפניו ולאחריו אינו מדבר אלא בקדשים, אבל האי כל חלב שור לא כתיב בענינא דקדשים כל כך דהא סמיך ליה וחלב נבלה וחלב טרפה דהיינו דחולין. וכיון דילפי' לאו דכל חלב מהלאו דחקת עולם דכתיב בקדשים (אבל האי כל חלב שור לא כתיב בענינא דקדשים דלית בהו חיה) אפי' כתיב כל חלב לא תאכלו סתמא (דלא) [ולא היה] כתיב שור וכשב ועז לא איכא לספוקי בחלב דחיה דהא ליתא בקדשים. הלכך שור וכשב ועז לחלק למלקות הוא דאתא וחייב על כל אחת ואחת. איסורא בעלמאב) אבל לחלק מלקיות לכריתות אכתי לא ידעינן. אלא ילפינן לאו דכל חלב ולאו דחוקת עולם מן כרת דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו', מה ההוא לחלק לחייב על [כל] בהמה ובהמה הראויה להקרבה, אף הדין לאו דכל חלב ושור דחולין לחלק מלקות וכרת לכל אחת. ורבנן אמרי מכרת דבעית למילף מיניה לחלק למלקיות לא מצית ילפת, דלאו מלאו ילפינן דדמי ליה והיינו דבר למד מענינו וכדאמר בפרק כל הבשר לא תאכלנו למען ייטב לך, בבשר בחלב הכתוב מדבר או אינו אלא בשאר איסורים אמרת צא ולמד מי"ג מדות דבר למד מעניינו במה הכתוב מדבר לא תאכלנו דלמעלה בב' מינין דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר, אף כאן ב' מינין היינו בשר בחלב, אלמא לאו מלאו ילפינן דדמי ליה, לאו מכרת לא ילפינן והלכך אינו חייב אלא אחת. [רבינו גרשום — כריתות]. א)0נראה דצ"ל לוקין על לאו שבכללות והיינו לאו וכו'. ב)0נראה מזה דרבינו היה לו גירסא אחרת כאן דרבנן סברי דלא ילפינן מיתורא רק לאיסורא בעלמא דעובר בג' לאוין אבל לא למלקות.
<h2>דף ז:</h2>
ואיכא דאמרי דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו דלא שתו להו אינשי לשום רפואה ולא כלום הוו ולא אסיר דלא חשיבי מידי כי קא מבעי' דחמור וכו' והני נמי מי רגלים של חמור מטמא קא אתו ואסירי. להאי לישנא בתרא בין עכירי בין לא עכירי אסירי. שמכניסות אותו לגופן שיונקין אותו מעשבי ההרים ואין ממצות אותן מגופן כשמוציאין אותן אלא כי היכי דעייל הכי נפיק וקשיא לתרוייהו לישני ללישנא בתרא קשיא דהאי דבש דמטמא נפיק ושרי וללישנא קמא קשיא דאילו התם קאמר כי עכירי אע"ג דלא מגופיה מימצי אסירי והכא בדבש כיון דאין ממצות אותן מגופן שרי. ורב ששת אמר לך בדבש שאני דאע"ג דנפיק ליה מגופיה שרי דהוא דאמר כר' יעקב דאמר דבש וכו'. שרץ עוף טמא בהדיא כתיב איסוריה אלא מאידך קרא מפיק ליה דכתיב את זה לא תאכלו שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ מוציא מגופו. הגזין מין ארבה. שאין לו שם לווי תולה שמו על שם שרץ האסור אלא דבש סתמא איקרי כדכתיב [ש"א י"ד כ"ז] ביערת הדבש. מדאמרינן טהור אלמא בעי מחשבה דשאר דבש מטמא טומאת אוכלין אפי' שלא במחשבה והאי לא מטמא אי לא חישב עליו. א)הני ביצי חלי דיחמורתא שנמצאין ברעי שלה כעין ביצים. סבור רבנן קמיה דרב ספרא למימר ביצי נינהו ואסירי משום אבר מן החי דלא הותרו שום ביצים אלא דעוף ואלו ה"ל כביצים של בהמה שפורשין ממנה בחייה. אמר להו רב ספרא לאו ביצים נינהו אלא זרעא דאיילא הוא דאזיל בתר איילתא למיזדקק לה ולא קא מקבלה ליה איילתא משום דרחמה צר וכיון דחזי דלא מקבלא ליה ב)אזיל בתר שדומה לאיילתא והיא יחמורתא ועד שהוא הולך אחריה סובל בגופו ש"ז ומתבשל בגופו הרבה וכשבא על היחמורתא אגב דנתקרש הזרע הרבה אינו נבלע בגופה ומוציאתו לחוץ עם הריעי שלה ואותו זרע כיון שנתבשל נראה כעין ביצים ואינם ביצים ושרו דלאו כאבר מן החי נינהו. עור הבא כנגד פניו של חמור וכו' שכשנולד החמור יש לו עור דק על פניו כעין שליא ולא שליא ואינו דבוק נמי לפניו אלא כך הוא בריה בפני עצמו ופירשא בעלמא הוא. תניא דמסייעא לך דפירשא בעלמא הוא. עור הבא כנגד פניו של אדם דהכי יש לאדם עור דק על פניו כשנולד ואותו עור אינו לא מן האם ולא מן הולד וטהור הוא משום טומאת מת. לא בין הוא חי ואמו מתה דשדינן ליה בתר חי הא לאו הכי מטמא. והתניא בין הוא מת ואמו מתה טהור אי תניא תניא. [רבינו גרשום]. א)0עי' ערוך השלם ערך חלי ג'. ב)0בערוך הגי' אזיל בתר יחמורתא שדומה לאילתא.
<h2>דף י.</h2>
[כריתות כ"א ע"א] החותך מן האדם מן החי [עוקצין פ"ג מ"ב] בשר לשום אכילה. צריך מחשבה אם חשבו לאכילה מטמא טומאת אוכלין בכביצה ואין צריך הכשר אלא אפי' בלא הכשר מיטמא דק"ל כל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר. תיעשה חתיכה שלו מחשבה דכיון דחתכיה אחשביה. אמר ריש לקיש שלא חתכו סתם לשום אדם אלא לשום כלב דמחשבה (דכלב) לצורך כלב לאו מחשבה היא. ולא, והתנן [טהרות פ"ח מ"ו] כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא טומאת אוכלין עד שיפסל מאכילת כלב אלמא דאכילה דכלב חשובה. ההוא דקאמרינן עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי מטומאה משערינן בכלב הואיל ומעיקרא הוה חזי לאדם. הכא לאחותי ליה טומאת אוכלין עסקינן בחותך מן האדם מן החי אי חזי לאדם דחישב עליו לאכילת אדם חזי לכלב ואי לא חזי לאדם דלא חשבו לאוכל אדם אלא לכלב לא חזי לכלב דלא אחתינן ליה לטומאת אוכל משום כלב. מכל מקום קתני צריך מחשבה, ומחשבה לצורך טומאה קלה היא לטמא טומאת אוכלין. הני מילי דקתני צריך מחשבה מחיים דלא מטמא טומאה חמורה אבל בחותך ממנו לאחר מיתה הואיל וטמא הוא טומאה חמורה אין בו טומאה קלה. ובלאחר מיתהא) מיירי ברייתא יצא דם מהלכי שתים. דכוותה גבי בהמה בלאחר מיתה מיירי ואפי' הכי יש בה טומאה קלה, במאי אית בה טומאה קלה, אי בשר מטמא טומאה חמורה בכזית במשא ואי דם מטמא נמי טומאה חמורה. וב"ה מטמאין [עדיות פ"ה מ"א] בשיש בו רביעית הואיל ויכול ליקרש ולעמוד על כזית כדקאמר בפ' המנחות [ק"ד ע"א]. אלא לא נצרכא דבהמה לאחר מיתה יש בה טומאת אוכלין כדתנן [עוקצין פ"ג מ"ג] נבלת בהמה טמאה בכל מקום הואיל ואינה ראויה לאכילה לכולי עלמא לישראל ולגוים וכן נבלת עוף ואפילו טהור והחלב והשומן בכפרים שאינן עשירים ואין אוכלין עופות ולא שומן לפי שמצניעין אותו לנר או למלאכה צריך מחשבה לטמא טומאת אוכלין הואיל ואין ראוי לאכילה לכל, ואין צריך הכשר כדאמרן כל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר. וא"ל רב לר' חייא מחשבה למאי אי לטומאה קלה הא היא גופה מטמאה טומאה חמורה בכזית. וא"ל להכי צריך מחשבה כגון דאיכא פחות מכזית נבלה דלא מטמא טומאה חמורה וצרפיה לשאר אוכלין לפחות מכביצה ולהכי צריך מחשבה דלית ביה שיעור טומאה חמורה. אי הכי ניבעי הכשר. אבל הכא דאיכא בגויהו פחות מכזית נבלה כיון דאילו מצרף ליה לכזית משאר גוף הנבלה לא בעי הכשר שהרי מטמאה טומאה חמורה. [רבינו גרשום — כריתות]. א)0נראה דצ"ל ופריך אי לאחר מיתה מיירי ברייתא וכו'. [א"ה. לפני החשק שלמה היתה הגירסא בר"ג כהנדפס בש"ס "ובלשון אחר מיתה מיירי" וכו'].
<h2>דף יב.</h2>
בנדמה היינו שאביו איל ואמו רחל אלא שדומה למין אחר. בנדמה מיבעיא שהרי אביו ואמו מין אחד. האי פרה שילדה מין עז אין פודין דאמרינן עגל הוא הא רחל שילדה מאיל מין עז פודין בו וש"מ דאית ליה דפודין בנדמהא) מיבעיא. אמר לך רבי אלעזר מי קתני בבריית' רחל שילדה מין עז [נ"א, לא לעולם ר' אלעזר היא הא ברייתא ודקשיא לך בנדמה מיבעיא אמר לך רבי אלעזר מי קתני בברייתא רחל שילדה מין עז וכו'] הא לא קתני לה בהדיא אלא למידק מיניה הכי לרבי אלעזר אע"ג דאיכא למידק הכי הא לא איצטריך לאשמועינן דכיון דבכלאים פודין כ"ש בנדמה אלא האי גופיה ברייתא גופה אצטריך לאשמועי' דפרה שילדה מין עז אין פודין אתי. לא תימא דעז מעליא הוא ופודין בו אלא זיל בתר אימיה ועגל הוא ולא איירי בנדמה אלא בהאי גופא. אי זה כלאים רחל וכו' הכי תריץ ליה איזהו דומה לכלאים דאע"ג דלאו כלאים הוא דשווייה רבנן לאיסוריה ככלאים היינו רחל שילדה כמין עז דהאי לאו כלאים הוא אלא נדמה ואפילו הכי אסור ככלאים. ולמאי קאמר דאסור ככלאים אי לקדשים לזבחים מאי קמ"ל דתני רבה בר שמואל (אי לקדשים דמס') הא לא איצטריך לאשמועינן דמהיכא דמההוא קרא דממעט לכלאים מקדשים מהתם נמי אימעוט נדמה מקדשים דתניא שור או כשב וכו'. ואי משום למעוטי נדמה מבכור הא נמי מקרא נפקא דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור פרט לנדמה. ואי למעוטי ממעשר בהמה תחת תחת מקדשים גמר כתיב במעשר כל אשר יעבור תחת השבט וכתיב בקדשים תחת אמו מה התם פרט לנדמה אף במעשר נמי אלא לאו לפטר חמור איצטריך לאשמועינן דהא דתני רבה בר שמואל דאין פודין בנדמה ותפשוט מהכא. לא לעולם לא תפשוט ולמעשר איצטריך למעוטי וכגון דיש בו מקצת סימן דומים לאמו. מהו דתימא העברה העברה מבכור גמר כתיב במעשר כל אשר יעבור תחת השבט וכתיב בבכור והעברת כל פטר רחם מה גבי בכור אמרינן כי יש בו מקצת סימנין דומין לאמו חייב בבכורה אף במעשר נמי נימא דכי יש במקצת סימנין דליחייב במעשר. קמ"ל דתני רבה בר שמואל דלא משום דתחת תחת מקדשים גמר ואכתי לא ידעינן אי פודין אי לא פודין. [רבינו גרשום]. א)0אולי צ"ל לא לעולם ר"א היא מי קתני וכו'.
<h2>דף יג.</h2>
רב ששת אמר מאי ופדיון פטר חמור לאלתר לומר שאם פדאו קודם ל' אינו עובר עליו אע"ג דפדאו שלא בזמן מצותו. מאי מצותו כל ל' דקאמר לאו מצוה לשהותו כל שלשים קודם שיפדנו אלמא דאם פדאו קודם עובר עליו. לא מצוה לפדותו כל שלשים קאמר דבתוך ל' עד ל' הוי זמן פדייתו ואם לא פדאו עד ל' עובר עליו מיכן ואילך. אי הכי כיון דמוקמת דמצוה לפדותו כל ל'. האי דקתני מיכן ואילך (מל' ואילך) או פודהו או עורפו מיכן ואילךא) או עורפו או עובר עליו מיבעי ליה משום דכבר עבר זמן פדייתו אלא מדתני או פודהו או עורפו ש"מ משום הכי או פודהו דמיכן ואילך הוי זמן פדייתו אלמא דמצוה לשהותו וליתא לדרב ששת דאמר לומר שאינו עובר עליו ולטעמיך קשיא אהדדי. אלא אמר רבא לא קשיא הא דתני ובפדיון הבן ובפטר חמור פחות מל' היינו ר' אליעזר דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם דכתיב אך פדה תפדה וגו' והא דתני ופדיון פטר חמור לאלתר היינו רבנן דלא מקשי. לשם מצוה. לבנות בית אחיו. בראשונה כשהיו אנשים כשרים ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אלא לשם בעילה. אמרו מצות חליצה קודמת דכיון דלא בעיל לשם מצוה הוי כפוגע בערוה. מצות גאולת בהמה טמאה באדון קודם לגאולת כל אדם משום דבעלים מוסיפין חומש כשגואלין אותה ושאר כל אדם הגואל אותה אין מוסיפין חומש דכתיב [ויקרא כ"ז כ"ז] ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו ואם לא גאל (באדם) [בבעלים] נמכר בערכך לכל אדם. [רבינו גרשום]. א)0גי' רבינו בגמ' א"ה מכאן ואילך או עורפו או עובר עליו וכו' ומפרש דלרב ששת לאחר ל' אין תקנה בפדיון כלל.
<h2>דף יד:</h2>
(תמורה ט' ע"א) [מתני'] מן התמימין. של חולין על בעלי מומין של קדשים. מן בעלי מומין. של חולין על תמימין של קדשים שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב. ואיזהו טוב ברע. תם של חולין ברע של קדשים מנלן דבעל מום איקרי רע דכתיב כל מום רע היינו שקדם הקדישן את מומן כדמפרש בגמרא [ומן תמימין של חולין על בעלי מומין של קדשים יכול אפי' קדם מום קבוע להקדישן ת"ל כו'. איזהו טוב. של חולין ברע של קדשים באותו שקדם הקדשו למומו]. גמ' מאי תלמודא. היכי משמע מהכאא). מדשני קרא ואמר בטוב דלא איצטריך דניכתוב קרא טוב ברע או רע ולא לימא בטוב דכיון דקא' או רע (היינו) משמע בטוב ואמאי אמר תו בטוב אלא טוב מעיקרא עושה תמורה היינו שקדם הקדשו למומו [ולא רע מעקרו דהיינו שקדם מומו]. רבא אמר. מתרוייהו טוב מצי ילפת דתרוייהו מייתרי (רי"ח) [אלא] חד טוב אתא [דאפילו] טוב בטוב לא ימיר [דאין אדם רשאי להמיר] וחד בטוב לטוב מעיקרא כו'. [קל וחומר הוא. רע של קדשים בטוב דחולין דקא מפיק רע דקודש ומייתי טוב בחולין במקומו לא ימיר טוב בטוב דכי הדדי ננהו דלא קא מעלי ליה כ"ש דלקי]. ואביי סבר גלויי מילתא בעלמא. הואיל ולקי על האי [לקי גם אהאי]. לישנא אחרינא. לאו דינא הוא אלא ממילא מצית ילפת דמי גרע טוב לרע ב)0(דכתיב לא יבקר בין טוב לרע) דקא מעלי ליה דלקי טפי מטוב בטוב דלא קא מעלי ליה ולא לקי אלא ש"מ דטוב בטוב נמי לקי אע"ג דלא כתב ביה [לאו]. בשל אחרים. חולין של אחרים. ולא ימיר אותו. (בשל הקדש) [בחולין] של עצמו. אי כתב. לא יחליפנו דמשמע בשל אחרים. הוה אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דלקי. שלוקח בהמת חברו ונותן לו זו ומוציא האחרת לחולין. אבל מימר. בשל עצמו. דתרווייהו מצי מקדיש להו אימא לא לקי. אלא לקדיש לתרווייהו וליפטר קמ"ל דלא אלא לקי. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0נראה דצ"ל היכי משמע מהכא דמיירי בקדם הקדשן את מומן. ב)0נראה דצ"ל דאין טעם לומר ברע בטוב דקא מעלי ליה דלקי טפי.
[תמורה ל"ב ע"ב] ואם מתו. בעלי מומין אותן שאמר אחד קדשי מזבח כו' יקברו ר' שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו. אמר ר' יוחנן לרבנן. דאמר[י] אם מתו יקברו. אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה. הילכך כיון דמתו ואי אפשר למעבד להו העמדה והערכה לא יפדו אלא יקברו. וריש לקיש אמר לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה. ועליה קאמרי ואם מתו יקברו. וזה וזה מודין. בין ר' יוחנן בין ריש לקיש דלרבי שמעון קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו דהא לא קאמר ר' שמעון בפירוש דיפדו אלא קדשי בדק הבית בלבד. ודברי הכל. בין רבנן בין ר' שמעון בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש דבעל מום מעיקרא אם מת דיפדו דלא היה בכלל העמדה והערכה. [אלא לריש לקיש. דאמר דלרבנן קדשי בדק הבית היו ועליהו קאמרי יקברו למה ליה לר' שמעון לפרושי. לר' שמעון קדשי בדק הבית אם מתו יפדו. לימא אם מתו יפדו. ואנן ידעינן דאמאי דקאמרי רבנן קא מהדר ר' שמעון. אמר לך ריש לקיש ר' שמעון לא הוה ידע. על מאי אמרי רבנן יקברו והכי קאמר להו אי בקדשי מזבח תנן אם מתו יקברו כו'. (בסוגיא דת"ק). תניא כותיה דר' יוחנן. כדקאמר לרבנן אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה] ואם כל בהמה טמאה וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן דבעי העמדה והערכה בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית דבעלי מומין קבועין היינו שהיו קדשי מזבח ובהמה טמאה ממש היינו קדשי בדק הבית דאינה קדושה אלא לדמיה וכתי' בתרוייהו העמדה והערכה. ל"א מדקתני וכולהו כלישנא קמא.
[ל"ג ע"א] מ"ט דר' יוחנן. דאמר לרבנן אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה דכתיב ואם כל בהמה טמאה כו'. איזהו דבר שאינו חולק בין טוב לרע. כלומר דבין תם ובין בעל מום קדושתו שוה היינו קדשי בדק הבית דאינן אלא לדמים וכתי' אותה והעריך אותה למעוטי קדשי מזבח. ור' יוחנן. סבר אותה לרבנן למעוטי בעל מום מעיקרא דאינן בכלל העמדה והערכה. ל"א תנא מאי טעמא דרבי שמעון דאמר קדשי מזבח היו קדשי בדק הבית לא היו. כדאמרן לעיל וזה וזה מודים כו'. איזהו דבר שחלוק בין טוב לרע. בין תם לבעל מום אלו קדשי מזבח דתם קרב ולא בעל מום וכתי' אותה והעריך למעוטי קדשי בדק הבית. אי הכי. לר' שמעון בין טוב ובין רע בין טוב לרע מיבעי ליה למיכתב אי בקדשי מזבח מיירי קשיא לר' שמעון. מיתיבי קדשי מזבח תמימים יקברו בעלי מומים יפדו קדשי בדק הבית בין תמימים ובין בעלי מומים יקברו. והא ברייתא דייקא כריש לקיש אליבא (דרבי שמעון) [דרבנן] דאמר קדשי בדק הבית היו קדשי מזבח לא היו. ר' שמעון אומר אחד קדשי כו' מאי לאו בתם. דקתני בעלי מומין יפדו לא בשקדם הקדישן מומן קתני וקשיא לר' יוחנן מרישא דברייתא דקתני בעלי מומין יפדו דהא ר' יוחנן אמר לרבנן בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה דיקברו ומיירי בשקדם הקדישן את מומן והא ברייתא קתני יפדו [ותיובתא לרבי יוחנן מרישא. אמר לך ר' יוחנן רישא במאי עסקינן. דיפדו בבעל מום מעיקרא דדברי הכל לא היו בכלל העמדה והערכה. הכי נמי מסתברא. דבבעל מום מעיקרא. דאי בשקדם הקדישן את מומן קאמר יפדו] ליפלוג ר' שמעון עלה דרישא. ולימא יקברו דהא אמרן זה וזה מודין דלר' שמעון דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה. ל"א קשיא סיפא לר"ש. דמתני' דקאמר סיפא דהא ברייתא ר' שמעון אמר אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית תמימים יקברו בעלי מומין יפדו וקשיא דרבי שמעון אדרבי שמעון דהא ר' שמעון קאמר לעיל קדשי מזבח היו. אלא לאו ש"מ. סיפא נמי דקאמר ר' שמעון בעלי מומין יפדו בבעל מום מעיקרא קאמר דלא היו בכלל העמדה והערכה.
והשתא קא דייק ברייתא אבל בשקדם הקדישן את מומן מאי בעי העמדה והערכה נימא תיהוי תיובתא דריש לקיש. דהא אמר לעיל דלרבנן קדשי מזבח לא היו. ריש לקיש מוקים לה לעיל לרבנן בשקדם הקדישן את מומן. ואפי' הכי לרבנן קדשי מזבח לא היו ואף הכא נמי לא היו אלא יפדו. אי הכי. הדר קושיין דליפלוג ר' שמעון ברישא דהא אמר קדשי מזבח היו ועוד קשיא סיפא דר' שמעון ארישא. אמר לך ריש לקיש תני בסיפא. דהא ברייתא בקדשי מזבח ר' שמעון אמר בין תמימין ובין בעלי מומין יקברו ולא קשיין. ל"א ריש לקיש מיפך אפיך. הא ברייתא. והכי מותיב ממכילתא. ברייתא אחריתי והכי מותיב מיתיבי מתו בין תמימין בין בעלי מומין יקברו רבי שמעון אמר תמימין יקברו בעלי מומין יפדו. בד"א. לתנא קמא קא מהדר בד"א דבין תמימין בין בעלי מומין יקברו בקדשי בדק הבית אבל בקדשי מזבח [בע"מ יפדו] והא דייקא כר"ל אליבא דרבנן. מאי לאו בשקדם הקדישן את מומן מיירי ותיובתא דר' יוחנן מהא סיפא דבד"א. אמר לך ר' יוחנן הכא במאי עסקינן. דבבעל מום יפדו בבעלי מומין מעיקרא. הכי נמי מסתברא. דאי לא תימא הכי ניפלוג ר' שמעון בקדשי מזבח דבעלי מומין יקברו דהא אית ליה קדשי מזבח היו אלא ש"מ בבעלי מומין מעיקרא מיירי. אבל אי בשקדם הקדישן את מומן מאי בעי העמדה והערכה נימא תיהוי כו'. כדאמרן לעיל. אי הכי ניפלוג ר' שמעון. בסיפא דברייתא דקתני אבל אי קדשי מזבח בעלי מומין יפדו ולימא ר' שמעון דיקברו כדאית ליה. אמר לך ר"ל. תני בסיפא בקדשי מזבח [בין תמימי' ובין בע"מ יקברו] הואיל וחזו למזבח ע"י פדייה עבדו בהו מעלה חומרא דיקברו דהא אינן יוצאין מידי מזבח.
[ל"ג ע"ב] שמעת מינה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. דהא כיון דמתו ופריק להו לא חזו אלא לכלבים. אלא הכא במאי עסקינן. כגון שעבר ושחטן קודם פדייה דהשתא כי פריק להו חזו למיכלנהו. וכדתניא כו' וחכ"א יפדו. מדר' מאיר כר' שמעון. דאמר קדשי מזבח היו ויקברו. רבנן דהכא. דאמרי יפדו כרבנן דהתם דלעיל אליבא דר' שמעון בן לקיש דאמר קדשי מזבח לא היו ויפדו. נימא תיהוי תיובתא כו'א). זו דברי ר' שמעון. דאמר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו דלא היו בכלל העמדה והערכה והני קדש' שקדם מומן [בקדש] את הקדישן אע"ג דקדשי מזבח נינהו כיון דלא חל עליהן הקדש גמור למזבח הלכך דיניהו כקדשי בדק הבית דאם מתו יפדו דלא היו בכלל העמדה והערכה. אבל חכ"א. הכל היו בכלל [העמדה והערכה] אפי' קדשי בדק הבית אפי' בעל מום מעיקרו. וקשיא לר' יוחנן דאמר אותה לרבנן למעוטי בעל מום מעיקרא דלא היו דקס"ד דהא חכמים היינו רבנן דפליגי אדר' שמעון. א"ל לא. מאן חכמים תנא דבי לוי. אבל רבנן דבפלוגתא דר' שמעון בבעלי מומין מעיקרא כר' שמעון סבירא להו. אי הכי זו דברי ר' שמעון [ומחלוקתו מיבעי. למימר לרב. א"ל. רבא רב כריש לקיש סבירא ליה דאמר דלרבנן קדשי מזבח לא היו ולא מתוקמא סיפא כרבנן דקתני בשקדם הקדישן את מומן ואם מתו יקברו ואי רבנן כיון דאמרי דקדשי מזבח לא היו אמאי יקברו הלכך לא מיתמ' ליה זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו. אבל כר' שמעון (ומחלוקתו) מיתוקמא סיפא נמי דהא בין ר' יוחנן בין ר"ל מודו דלר' שמעון קדשי מזבח היו הלכך כי קדם הקדישן את מומן יקברו אבל בבעל מום מעיקרא היינו שקדם מומן להקדישן מודה ר"ש דלא היו בכלל יפדה. ואב"א. אפי' תימא סבר לה רב כרבי יוחנן דאמר דלרבנן אחד זה ואחד זה היו ומודין בבעל מום מעיקרא דלא היו. ודקא קשיא לך. א"כ רישא וסיפא מיתוקמא נמי כרבנן א"כ לימא זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו תני הכי ולא תיקשה]. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0גירסת רבינו היא כמ"ש בשט"מ כאן אות0א.
<h2>דף טו.</h2>
מנהני מילי דפסולי המוקדשין שקדם הקדש למומן פטורין מן הבכורה ומן המתנות. דת"ר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל מה צבי פטור מן הבכורה דכתיב בבקר ובצאן הזכר תקדיש וגו' ולא מצבי. אף פסולי המוקדשין פטורין דפרשה זו מיירי בפסולי המוקדשין דכתיב הטמא והטהור דאע"ג דפסולי המוקדשין נינהו כיון דקדם הקדשן למומן עדיין יש להן קדושה ופטורין מן הבכורה הואיל וקדשו קדושת הגוף קודם שהוממו. אוציא אני את הבכורה שיפטרו מן הבכורה ולא אוציא את המתנות אלא יתחייבו במתנות. ומאי שנא דלפטרו מבכורה וליחייבו במתנות אילימא משום דבכורה קילא דאינה שוה בכל שאין בכור אלא זכר אבל מתנות נוהגות בין בזכרים בין בנקבות. ת"ל איל להכי כתיב איל דפטור דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן. ת"ל אך מיעט פסולי המוקדשין שחלבן אסור. א"ל למאי קא מדמית להו אי פטרת להו מבכורה ומתנות קא מדמית להו לקדשים גמורים. וכי קא מחייבת להו בבכורה ומתנות היכא דקדם מום קבוע להקדש קא מדמית להו לחולין גמורין אבל אי פטרת להו מאותו ואת בנו לא מדמית להו לא לקדשים ולא לחולין. אי הכי חלבו נמי לא איצטריך אך למיעוט דלימא נמי למאי מדמית להו. א)א"ל אביי ודאי לאו מילתא היא דאמרי למאי מדמית וכו' אלא הכי יכול למימר כי היכי דאמרת אך ולא חלבו הכי נמי אימא אך ולא אותו ואת בנו. אלא מאי דמו דאסר הכא ודאי לא אסר אלא חלבו. אהני הקישא דאיתקוש פסולי המוקדשין לצבי ואיל למעוטי חלבן מן כרת כי היכי דאחלב צבי ואיל ליכא כרת. ואהני קרא רק את דמו לא תאכל למיקם עליה בלאו בעלמא ולא בכרת. להכי כתיב חלבו בלשון דמו לומר לך מה דמו דצבי בכרת אף חלב פסולי המוקדשין בכרת. והא תנא אך ולא חלבו קאמר ולא נפיק מדמו. [רבינו גרשום]. א)0מדברי רבינו נראה דלא גרס אלא לאו מי אמרת וכו' ורק גרס אמר ליה אביי וכו' ואולי דגם גי' דילן אלא הוא ט"ס והוא ר"ת אמר ליה אביי וכגי' רבינו והוא הנכון.
<h2>דף טו:</h2>
[תמורה י"ז ע"ב] אלו קדשים (שלמים) שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן. [קרבן] קריבין. וולד שלמים ותמורתן וולד וולדן. של שלמים עד סוף כל העולם דינן כשלמים. [גמ'] (דאמרת את) [שמעינן לר"א דאמר] וולד שלמים לא יקרב שלמים. אלא ירעה. לא מיבעיא וולדן. דקרב שלמים כו'. אם זכר. היינו קרא דכתיב אם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר [אם נקבה] דלא אצטריך (נקבה) אם זכר אם נקבה כיון דאמר מר אם מן הבקר סתם [הוי] משמע בין זכר בין נקבה (וקרא) [אלא] להכי אצטריך זכר לרבות את הוולד ונקבה לרבות התמורה. ולכתוב נקבה ולא אצטריך למכתב זכר לצורך וולד דמצי יליף וולד מתמורה מק"ו והלא דין הוא כו'. ולילף תמורה מוולד ולא מיבעי קרא והלא דין הוא כו'. מה לוולד שכן גידולי הקדש תאמר כו'. להכי אצטריך למיכתב תרווייהו זכר ונקבה. וולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין מנין. דקרבי בעל מום שקדם הקדשו את מומו שעושה תמורה כדאמרינן טוב מעיקרא עושין תמורה כשהוא אמר אם מאם אם קא מירבו. ליקרב ואליבא דרבי אלעזר. (ואפי' אליבא דרבי אלעזר) דאמר במתני' המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה הוולד עד שיסתאב ואף האם שאין דין להביא עולה נקבה ר' אלעזר אומר (הוא) [הולד] עצמו יקרב עולה. דמהו דתימא כי אמר ר' אלעזר. הוולד יקרב עולה היכא דאיכא שם עולה על אמו שהרי מצינו עולה בנקבה [בעופות] בעולת העוף [דאמרינן דאין תמות וזכרות בעופות דיכול להביא עולת עוף נקבה. אבל הני וולדות. ותמורות בעלי מומין דאין שם שלמים על בעלי מומין אימא דקסבר ר' אלעזר דלא קרבי]. קמ"ל. 0א)0(דאפי') ר' אלעזר נמי סבר דקרבו כמו וולד עולה. ורבנן פליגי עליה דירעו. [בר פדא אמר. אימא דלא ליקרב קמרבי אלא לרעייה ואתיא אליבא דדברי הכל בין לרבנן בין לר' אלעזר דעד כאן לא קאמר ר' אלעזר בוולד עולה דיקרב משום דאיכא שם עולה על אמו אבל הני לא. אימא איפכא. דמאם זכר מרבי תמורות בעלי מומין ומאם נקבה מרבי וולד בעלי מומין אמר ליה מיסתברא מהיכא דמיתרבי וולד תמימין מן זכר מן תמן מן אם דידיה מיתרבו (תמורת) [וולד] בעלי מומין ומן היכא דאיתרבו תמורת תמימה מנקבה מן אם דידיה מיתרבו תמורת בעלי מומין. א"ל. רב פפא. מי קאמינא לך ליפוך אם אם אנא כוליה קרא קאמינא לך. דליפוך והכי קא אמינא אם זכר לרבות את התמורה ואם דידיה לרבות בעלי מומין ונקבה לרבות את הוולד ואם דידיה לרבות וולד בעלי מומין. א"ל. לא מצית אמרת הכי דוולד לשון זכר משמע להכי מיתרבי מזכר ותמורה לשון נקבה משמע להכי מיתרבי מאם נקבה]. והדין תנא מייתי לה. לוולדות (נמי מקרי קדש ומהכא) ולתמורות [מן הדין קרא. רק קדשיך אלו התמורות. דתמורה נמי איקרי קדש]. אשר יהיו לך. משמע אלו הוולדות שעתידות לילד מן הקדשים דמדקאמר קרא תשא ובאת אל המקום ולא יותר שומעני מאחר שנשאם שם אינו צריך לעשות יותר אלא יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו ויפטר. ת"ל. דסמיך ליה ועשית עולותיך הבשר והדם כדרך שאתה נוהג בעולה לזרוק דמה ולהקטירה כליל כך אתה נוהג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בוולדן ובתמורתן סמיכה ונסכין ותנופת חזה ושוק דכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל. יכול אף וולד כל הקדשים. יהו להן דין (זה) [אימן]. ת"ל רק. (למעט דין זה וכל שאר וולדות ותמורת) [מיעט וולדי שאר] קדשים. [רבי עקיבא אומר אין צריך. ללמוד מן רק למעט וולדות ותמורת של שאר קדשים מהכא מצית יליף]. אשם הוא. הוא עצמו קרב ולא תמורתו וכן נמי תמורת שאר קדשים. הא מהיכא תיתי. דיהא רשאי למנוע מהן מזון כדי שימותו והא כיון דגמירי כו' הידין ולד מצי אמר בשאר קדשים דקרב. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0נראה דצ"ל קמ"ל דאפי' בתמורת בע"מ נמי סבר ר"א דקרבו וכו'.
<h2>דף יח.</h2>
מ"ט דר' מאיר (פי' ר"מ דמחייב בסיפא דמתניתין לקמן) דמחייב במתנות. א)לר' עקיבא לא צריך למיבעי מ"ט מחייב משום דכיון דמצריך ליה רעייה ומסתאב ודאי דינו שיהא חייב במתנות הואיל ואסתאב ליה אלא ר' מאיר דלא מצריך ליה ליסתאב אמאי מחייב במתנות הא יש לו דין בכור עליו. מב' צדדין כו' ומשום הכי אפי' לא נסתאב חייב במתנות ואית ספרים דכתיב בהו מ"ט דר' עקיבא ומתרצי נמי לטעמיה הואיל ובא עליו כהן כו'. עשו את שאינו זוכה בו כהן שהוא ביד ישראל שפטור מן המתנות כזוכה באותו שהוא ביד כהן שפטור ואע"ג דלא זכה ביה באידך שויוה רבנן כמאן דזכה ביה וחשוב כמו שמכרו לישראל בכור במומו בשביל זה שזכה בו כהן לעצמו נמצא שחליפיו דאותו של ישראל הוא ביד כהן ומכר לו הכל הגוף והמתנות הילכך פוטר ר' יוסי. הכל מודים בספק בכור שאין חליפיו ביד כהן כגון ספק זכר ונקבה דאין כאן לכהן כלום אותו ודאי חייב במתנות. מהו דתימא טעמא דר' יוסי לאו משום חליפין אלא משום דאי מחייבת ליה במתנות סבר חולין הוא ואתי לידי גיזה הילכך דאע"ג דאין חליפין ליפטר. קמ"ל ר' אלעזר דמשום חליפין הוא והיכא דאין חליפין חייב. ומי מצית אמרת הכי דנסיק אדעתין דר' יוסי משום דאי מחייבת ליה אמר. והתני סיפא בפירוש ר' יוסי אמר כל שחליפיו כו' אלמא דטעמיה משום חליפין. [רבינו גרשום]. א)0דברי רבינו אינו מובן דהלא לכאורה סתם מתני' דהוא ר"מ ור"י שניהם אליבא דר"ע ור"ט נחלקו ולד"ה השני ירעה עד שיסתאב וצ"ע.
<h2>דף יח:</h2>
ואמאי יחלוקו הא אמר איהו דהכהן בורר לו את היפה דההוא דבריא נפק ברישא. וניחזי השתא אי שמן מית והיינו דבריא דכהן הוא כו'. חזר בו ר' טרפון ממאי דאמר מעיקרא בורר אלא סבר דיחלוקו אפי' שניהם חיים. ר' עקיבא אמר המוציא מחברו עליו הראיה כו' כלומר דברשותא דבעה"ב קאי וכהן בעי איתויי ראיה. לשנים שהפקידו אצל רועה שתי בהמות ומתה אחת מהן ואין יודע הרועה של מי המתה וזהו הדין שמניח החייה בינייהו ומסתלק והוי ממון מוטל בספק וחולקין. כך האחד שהוא חי מנח ביניהן בין כהן לישראל הילכך חולקין. לאחד שהפקיד אצל בעל הבית בהמה אחת וערבה בעדרו ומת אחד מהעדר ואין ידוע אם משל בעל הבית הוא או של מפקיד וזהו הדין המוציא מחברו עליו הראיה. אלא במאי פליגי הואיל ור' חייא אמר דנראין דברי זה ודברי זה ומביא ראיה לזה ולזה אלא במאי פליגי אמאי לא מודו אהדדי והלא שניהן שוים שהפקידו אצל רועה דהכי דינן ושוין נמי באחד שהפקיד אצל בעל הבית. (לאו) ר' עקיבא פליג בשנים שהפקידו אצל רועה אע"ג דאיכא למימר שרועה מניח ביניהם ומסתלק אפי' הכי קאמר ר' עקיבא שהמוציא מחברו עליו הראיה. ור' טרפון פליג באחד שהפקיד כלומר דלא פליגי אלא הכל מודים בשנים ובאחד וכו'. הכל מודים בשנים שהפקידו אצל הרועה היינו אם מסר בעה"ב בהמתו שלא ביכרה לרועה דיש עליה נמי רשות כהן וילדה ב' זכרים ברשות הרועה ודאי יש דין שיחלוקו. ובאחד שהפקיד אצל בעה"ב וכו'. בחצר בעה"ב ורועה כהן והבהמה מסרה בעה"ב לרועה כהן ר' טרפון סבר אקנויי אקני ליה בעה"ב לרועה כהן מקום בחצרו שיהיה בכורו שם דניחא ליה לבעה"ב דעביד מצוה בחצרו שיגדל בכורו של כהן שם והוה ליה כשנים שהפקידו אצל רועה שנים הם הכהן ובעה"ב והחצר הוא הרועה שיש לשניהם רשות בה. שמניח חי ביניהן הילכך יחלוקו ור' עקיבא סבר כיון דאית ליה פסידא לבעל הבית דזימנין דמית הבכור ואתי כהן ואמר לא בכור מית אלא חדא בהמה דידך מתה ומשום האי חששא לא מקני ליה מקום והוה ליה כהן אצל חצר כאחד שהפקיד אצל בעה"ב והמוציא מחברו ע"ה להכי נקט שנים שהפקידו אצל רועה ואחד שהפקיד אצל בעה"ב שכן דרך בני אדם ב' מפקידין בהמתן אצל רועה ואחד דרכו להפקיד אצל בעה"ב. דהך דילידא חד שביח טפי שהיה בריוח שלא דחקו אחר והוא הבכור ודאי ולימא אפי' ר"ע מודה דיטול השמן הכהן. בהא ב' רחילות שלא ביכרו קאמר ר"ע דהכהן נוטל כחוש משום דתרוייהו לא ביכרו ומספקא לן איזו ילדה הכחוש אם זו שילדה זכר ונקבה אם זו שילדה זכר לבדו שצריך ראיהא) דהא לא בכיר שביח טפי ויטול הכהן הבריא צריכא דבכולהו פליג ר"ע. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל אבל אחת ביכרה ואחת לא ביכרה דהא דלא בכיר שביח טפי והו"א דיטול הכהן הבריא צריכא וכו'.
<h2>דף יט.</h2>
יוצא דופן שלא יצא דרך הרחם ממש אלא כגון שקרע ויצא מן הצד או כדאמרינן בבהמה המקשה [חולין ע' ע"א] נגממו כותלי בית הרחם והדר יצא. והולד הבא אחריו דרך הרחם כגון שחזר והבריא הרחם והיה כקודם שנגמם ואחר יצא זה מרחם גמור שלם. שניהם ירעו כו' משום דיוצא דופן הוי בכור ללידה והבא אחריו הוי בכור לרחמים רבי עקיבא אמר שניהם כו'. בכור לדבר אחד או ללידה או לרחמים הוי בכור ואע"ג דלא הוי לכל מילי בכור. דלתלת מילי צריך למיהוי בכור ללידה ולרחמים ולזכרים רבי עקיבא פשיטא ליה דבכור לדבר אחד כלומר דאי חסר אחד מהני תלת לא הוי בכור. כל בכור היינו כלל דמשמע כל בכור או זכר או נקבה ת"ל זכר דהיינו פרט למעוטי נקבה. יכול אפילו יצתה נקבה לפניו דרך רחם דאכתי הוי בכור לזכרים. ת"ל פטר רחם דבעינן נמי בכור לרחמים. אי פטר רחם היינו פרט וכלל דליכא למשמע מינה אלא לרחמים. יכול אפי' יצא לאחר יוצא דופן (נקבה) ת"ל בכור דהיינו פטר ולכל מילי בעינן בכור והאי לא הוי בכור ללידה. רישא לא קא נסיב לה בכור לכל מילי דהיינו רישא אי זכר וכו' ת"ל פטר רחם כלומר מדלא קאמר ת"ל בכור משמע דס"ל דאע"ג דיצא אחר יוצא דופן נקבה הוי בכור הואיל והוי בכור לרחמים ולזכר אלמא דבכור לדבר אחד הוי בכור ואע"ג דלתרי מילי הוי בכור כיון דמחוסר אחד קרי ליה בכור לדבר אחד. סיפא נסיב בכור היינו סיפא אי פטר רחם אלמא דלכל מילי בעי בכור. וקשיא רישא לסיפא. לעולם וכו'. ורישא תריץ הכי אי זכר יכול אפילו יצא דרך דופן הוא עצמו הבכור ת"ל פטר רחם וזה אינו פטר רחם. ועכשיו כיון דלא תני יכול אפילו יצאה נקבה לפניו דרך הרחם ת"ל פטר רחם דדייקינן מינה הא יצאה נקבה לפניו דרך דופן דאפילו הכי הוי בכור אלא תני יכול אפילו יצא דרך דופן דליכא למידק מינה הא יצאה נקבה לפניו דרך דופן דלא קא מיירי בנקבה כלל א)ש"מ דבכור לכל מילי בעינן כמו סיפא. רבינא אמר לעולם בכור לדבר אחד הוי בכור דמחוסר דבר אחד בלבד הוי בכור כדדייקינן מעיקרא ברישא. וסיפא דמשמע לך דלכל מילי בעינן בכור תריץ הכי ה"ק אי ס"ד יוצא אחר יוצא דופן זכר קדוש בכור דכתב רחמנא למה לי. [רבינו גרשום]. א)0אולי צ"ל ושפיר י"ל דבכור לכל מילי בעי כמו סיפא.
<h2>דף יט:</h2>
אי למעוטי יצתה נקבה לפניו דרך רחם מפטר רחם נפקא. אלא ש"מ בכור למעוטי יצא אחר יוצא דופן זכר דלא קדיש דבעינן בכור לרחמים ולזכרים. אבל אי יצתה נקבה לפניו דרך דופן אפי' הכי הוי בכור אע"ג דלא הוי בכור ללידה. אלמא דבכור לדבר אחד דמחוסר דבר אחד בלבד הוי בכור. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא תינח כלומר בשלמא מאי דאמרת דהיכא דיצא זכר דרך דופן וזכר הבכור דרך רחם דלא קדיש דקא ממעטת לי' מבכור האי ניחא לי דאנן בעינן בכור לכל דבר. אלא מאי דאמרת דהיכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר בכור דרך רחם א)דליקדוש משום דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחמים אמאי ליקדוש (הא כתב רחמנא כל הבכור אשר יולד אלמא דבעינן נמי בכור ללידה). אלא מחוורתא כדאביי כדתריץ לעולם בכור לדבר אחד לא הוי בכור ורישא הכי [קאמר כו'] וכלל הכי גמרינן. ה"ג א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא תינח היכא דיצא זכר דרך דופן וזכר דרך רחם דלא קדוש דאימעוט ליה מבכור דבכור לרחמים איכא בכור לזכר ליכא אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם ליקדוש דהא איכא בכור לזכר ובכור לרחמים אלא מחוורתא כדאביי. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל דלא קדוש אמאי ליקדוש דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחמים אלא מחוורתא כדאביי וכו'.
<h2>דף כא:</h2>
והתניא סיועא. מה בכור קדוש לפני זמנו בשעת יציאתו מרחם וקרב לאחר זמנו לאחר ח' ימים אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו במעשר וקרב לאחר זמנו. לילף מקדשים שאינן קדושין עד יום ח'. שכן גואל מום תמורה אכילה בכור ומעשר אין נגאלין וכו' דכתיב אך בכור שור לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל אבל קדשים נפדין. בכור ומעשר קדשי אפילו בעלי מום דכתיב במעשר טוב ברע ובכור שנולד בעל מום קדוש. קדשים אין דינן להתקדש אלא תמימים א)בכור ומעשר ליכא תמורה דבכור יליף העברה העברה ממעשר ובמעשר כתיב לא ימיר ואין תמורתה קרבה. קדשים תמורתן קרבה. בכור ומעשר נאכלין לבעלים במומן בלא פדיון וקדשים אין נאכלין אלא בפדיון. שכן פשוט זכר קדוש במתנות מעשר וקדשים אין נוהגין אלא בפשוט ונוהגין בזכרים ובנקבות. ומעשר וקדשים צריך להקדישן מה שאין כן בבכור. ומעשר וקדשים קלים אינה מתנה לכהן כו'. [בכור] מתנה לכהן כדתניא בפ' [הזרוע (חולין קל"ג ע"ב) כ"ד] מתנות כהונה והני כי הני. אלא ר' שמעון העברה העברה גמר מה בכור קדוש מחוסר זמן אף מעשר נמי. [רבינו גרשום]. א)0דברי רבינו צריכים באור דהא באמת גם בבכור ומעשר נוהג תמורה ורק דאינה קריבה ונאכל במומו לבעלים ואולי דטס"ה וצ"ל בכור ומעשר אין תמורתן קריבה ונפקא ליה מדכתיב גבי בכור קודש הם ודרשינן הם קריבין ואין תמורתן קריבה ומעשר נמי ילפינן העברה מבכור.
<h2>דף כד.</h2>
שכרוך אחר רחל. ויורה צדק משיח. פטור מן הבכורה כמאן כרבן שמעון דאמר לא מרחמא אלא הדבר בחזקת שילדתו. ואסור באכילה כרבנן דאמרי מרחמת אף שלא ילדה דאי רבן שמעון מותר באכילה (דתימא מרחמת לא ילדתו דאי רבן שמעון מותר באכילה) דקי"ל היוצא מטהור טהור. אי כרבנן מאי עד יבא ויורה כיון דמרחמא ודאי מיפשט פשיטא ליה דאסור באכילה ולספק אכילה לא צריך הוראת משיח אלא הכי איבעי למימר אסור באכילה עד שיודע לך דבר אם הוא בנה. (או) [אי] הלכתא כר' שמעון דאמר דלא דידה לא מרחמא. אי כרבנן דאמרי מרחמת להכי מסתפק עד יבא ויורה צדק. לעולם פשיטא ליה דהלכה כרבן שמעון אבל מספקא ליה אי סבר ר' שמעון דיולדת מרחמת אפי' דלאו דידה אי לא. פטור מן הבכורה הוא ממה נפשך דלמא בנה הוא ואי אינו בנה ודאי לא הות מרחמת אלא אם כן ילדה כבר. א)משום הכי אסור באכילה דמספקא ליה להכי אמר עד יבא ויורה צדק. ולמילקי עליה משום אותו ואת בנו לבכורה לא מצי אמר כדאמרי' דפטורה מבכורה ממה נפשך. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל אבל לענין איסור אכילה מספקא ליה להכי אמר וכו'.
<h2>דף כה.</h2>
ומי אמר רב הכי דדבר שאין מתכוין מותר. מסוכריא דנזיתא פקק של צמיד חבית. אסור להדוקיה לסותמו משום סחיטה. אפילו לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר מודה דאסור. אמר רב הלכה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. כלאחר יד כלומר שלא לשום עקירה אלא לצורך שחיטה דאין דרכו בעקירה אלא בגזיזה. את הכנף של עוף הנוצה. וקוטמו כמו קוטמו לשנים. והמורטו הנוצה מקנה שלה. חייב משום גוזז דתולדה דגוזז הוא. דהיינו אורחיה דכנף בתלישה אבל תלישה דצמר לאו היינו אורחיה ולאו היינו כגוזז. רבי יוסי סבר לה כרב דאמר דבר שאין מתכוין אסור. שתי שערות שיש בפרה אדומה. שעיקרן מאדים וראשן משחיר. גוזז השחור במספרים היינו כדי להכשירו. ואינו חושש משום גוזז בקדשים דדבר שאין מתכוין מותר. שאני פרה דלאו בת גיזה משום הכי אינו חושש אבל לעולם דבר שאין מתכוין אסור סבירא ליה. ת"ל לא תעבוד ולא תגוז ולא תגוז נדרש לפניו ולאחריו ויליף לא תעבוד מלא תגוז. והא איכא איסורא דרבנן ואמאי קאמר אינו חושש. דלא שכיח דכולן לא הוו אלא ז'א) ולא גזרו רבנן ולעולם דבר שאין מתכוין אסור. ומשיב התלמוד ואמאי גוזז כשהיא מקודשת הפרה לחלה על גבי דמים ולפקיה לחולין וליגזייה כשהיא חולין. דמיה יקרין ואין לו דמים כ"כ כדי לפדותה בשוייה. ב)בגיזת זנבו ולא בשאר גופו. בקופיץ כלומר שבקופיץ תולשו דהיינו כלי. תני לקופיץ כלומר שביד תולשו כדי לעשות מקום לקופיץ. לכתחלה או דיעבד דהתולש משמע (דיעבד) [לכתחלה] דהאי וכן אתולש קתני ומשמע לכתחלה כלומר כמי שאמר דעושה מקום דהיינו לכתחלה קאמר וכן התולש. כלומר דלכתחלה תולש או דלמא האי וכן אלא יזיזנו קאי כלומר וכן התולש לא יזיזנו ממקומו נמי אבל אכתי לא ידעינן אי תולש לכתחלה או דיעבד. תולשו ורואה היינו לכתחלה. השתא התם דשחיטה מוכח עליו שאינו עושה בשביל צמר אמרת לא יזיזנו התולש לראות מקום המום מבעיא דהכא לאו מידי מוכיח עליו דאין ניכר המום לעלמא מיבעיא דלא יזיזנו ממקומו אלא ש"מ האי וכן אתולש קאי דתולש לכתחלה כמו עושה מקום ש"מ. מתני' שער בכור בעל מום צמר שלו שנשר מקצת והניחו בחלון לפי שצמרו אסור לגמרי מחיים דפסולי המוקדשים אסורים בגיזה ועבודה ואח"כ שחטו במומו. עקביא מתיר וכי היכי דשחיטה מתרת הכל בשר ועור וצמר שעליו הכי נמי מתרת זה שנשר. [רבינו גרשום]. א)0כדתנן בריש פרה. ב)0גי' רבינו בגמ' ואב"א כי איתרבי שור לגיזת זנבו ועי' בשיטה אות ה'.
<h2>דף כו:</h2>
עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור כלומר עד כמה ישראל חייב לגדל את הבכור קודם שיתנהו לכהן. בדקה ל' יום ובגסה נ' יום כדמפרש בגמ'. אמר לו הכהן בתוך זה הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות דאין נותנין לו תרומה דנראה כאלו נתנה לו בשכירותו אף כאן נמי נראה כאילו נותנו לו בשביל אותה הנאה שנכנס במקומו בטיפולו. ואם אמר לו בתוך הזמן כשנפל בו מום תן לי שאוכלנו מיד מותר הואיל ואין (רוצה) [צריך] הכהן לקיימו לא נראה כמסייע אבל ב(ס)תם הוא לא יתננו לו שאינו יכול לאוכלו מיד עד שיפול בו מום שלא בזמן בהמ"ק. מנא הני מילי דל' יום חייב ליטפל בו. דאמר קרא בכור בניך תתן לי וכתיב בבניך מבן חדש תפדה וכן תעשה לצאנך (נמי) מלאתך ודמעך לא תאחר וגרסי' במכילתא [משפטים פי"ט] מלאתך אלו הבכורים שנוטלין מן המלא. ודמעך זו תרומהא) ומטמת גדוליה. למ"ה. ובכורים ואנן דמביא וקורא היינו מפסח ועד עצרת דאיכא נ' יום וכן תעשה לשורך היטפל בו נ' יום. איפוך אנא דאימא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך. מסתברא דמקדים לדמקדים מלאתך דמוקדם לפסוק הקיש לשורך שמוקדם לצאנך. ובכור בניך דמאחר אחר מלאתך תן לצאנך דמאוחר (אחר) לשורך. דסמיך לדסמיך בכור בניך סמיך לשורך. אמר קרא תעשה לשורך דההוא תעשה לא צריך כלל אלא להוסיף עשייה בשורך יותר מצאנך. ואימא שיתין הואיל דהוסיף לימא פי שנים מצאנך דהיינו שיתין. לא מסרו הכתוב אלא לחכמים כלומר דלא אמרי' שתין כפלים שבצאן אלא חכמים הוא דמפרשי נ' יום וסמכו אמלאתך ודמעך לא תאחר. מפני ששיניה דקות ולא יכולה ליכל יפה עד ג' חדשים. הכהנים המסייעים בבית הרועים לשמור או להאכיל כדי שיתנו להם הבכורות ולויים ועניים [המסייעים] בבית הגרנות מפני מעשר ראשון ומעשר עני והכהנים המסייעים בבית המטבחיים בשביל המתנות. ואם עשו כן שנתנו להן בשכרן. חיללו הוציאו התרומה והמעשר לחולין שאין בהן דין קדושה ולא יפה עשו ולא יצאו ידי חובתן ויש בדבר עון מיתה. תרומה ומעשרות פעם שניה משלם. אלא משום דדלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב דאי מחייבינן ליה לאפרושי תרומה אחריתי סבר הך גברא כולי הך תבואה טבל ודאי כאילו לא נתרמה כלל ואי אית ליה טבל אחריתי דודאי טבל אתו לאפרושי עליה מהך תבואה שכבר נתן ממנה והיא כבר נפטרה (דסבר דלאו משום קנסא הוא דקנסינן ליה לאפרושי תרומה אחריתי אלא משום חיוב גמור) ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ולהכי לא קנסינן ליה. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל זו תרומה שמדמעת התבואה. לשון מורי הגאון. ובביכורים קיי"ל דמביא וקורא וכו'.
[תמורה ח' ע"ב] אין רואין בכור לישראל. כשבא ואמר בכור זה נתן לי כהן במומו. אלא א"כ היה כהן. שיאמר אני נתתיו לו במומו וכהן לכהן מוכר משום דאין הכהן נאמן ע"י עצמו. אלא היינו טעמא דלישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע [בבית הגרנות. מה כהן המסייע בבית הגרנות אין נותנין [לו] תרומה מפני שנראה כאלו נותנו לו בשכרו אף כהן שמוכר בכורו לישראל נראה כמוכרו לו בזול בשביל שכשיולד לו בכור שיתנהו לו ולא לאחר אסור]. ל"א אי שרית ליה לזבוני לישראל דילמא מעכב ליה ישראל לבכור דהוי בתוך עדריה עד דנפיל ביה מומא ואמר בכור זה מכר לי כהן במומו ומשתמיט ליה ולא יהיב בכורו לכהן. ומי מצי למימר הכי והא אמר רב יהודה כו'א). (דראשית הוא בכור). דמברי. שהוא ברי ושמן יותר מאחרים. אמרו ליה. (הכא) [התם] במתניתין מוכחא מילתא דא"ל א"ל כהן בתוך הזמן [תנהו ולא יהיב ליה דמי מידי (כהן לישראל)] [ישראל לכהן] הילכך מיחזא ככהן המסייע [בבית הגרנות] דבההוא הנאה קא יהיב ליה ניהליה שפוטרו מטיפולו הכא כיון דמוכרו דיהבינן להון דמי לא מיחזי ככהן המסייע. מאי אמרת דלמא מוזיל כהן לגביה. שנותנו לו בפחות מדמיו. לא. עביד דסבר בוצינא טב מקרא מוטב ריוח מועט שאטול עכשו שאמכרנו לו בשוויו מלפחות עכשו ובשביל ריוח של אחר זמן. ל"א מר זוטרא כו'. אמרו ליה לא סבירא לן [דרב הונא] ועוד דהא מיזבן קא זבנינן אמר להו ולא סבירא לכו מתני' שאמרה כרב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה לא דמי דהתם מוכח מילתא כיון דיהב ליה בלא דמי אבל הכא מיזבן קא זבנינן ולא מיחזי ככהן המסייע. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0אולי צ"ל אלא א"כ כהן עמו ומודה דהבכור הוא של הישראל.
<h2>דף כז.</h2>
טובת הנאה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה ולקבל בה דבר מועט כדקאמר כיצד ישראל וכו'. אם כהן לכהן כלומר אם היה כהן אותו שנותן לו הסלע כדי לזכות בהא) הכהן אסור דנראה כמו לאותו כהן מוכרה באותו הסלע והוי ככהן המסייע בבית הגרנות. ותנא קמא דאמ' אין נותנים להן תרומה ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חיללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי להכי קאמר ות"ק משום דהאי דקאמר ובקשו חכמים לקונסן הוא תנא אחריתי. אמר לך כיון דלא מיתחלא שלעולם אין פדיון לתרומה להוציאה לחולין. לא אתי למטעי דאע"ג דאמרינן הכא חיללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למיכלינהו בטומאה. אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים נינהו דנפדין אי אמינא חיללו אתי למטעי בהו ואתי למינהג בהו מנהג זלזול דחולין ושמא יאכילו לכלבים והוי בזיון. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל כדי לזכות בה לכהן אחר אסור דנראה כמו דמוכרה לאותו הכהן באותו הסלע וכו'.
אין בה משום כהן כו' דלא חמירא כ"כ. יהיב ליה לשמעיה כהן בשכרו ולא חייש לנראה כמסייע. מבטלה ברוב אחד בשנים ולא צריך אחד במאה כמו תרומת הארץ. ואכיל ליה אפילו ישראל ביומי טומאה כמו חולין. רבה כהן הוה ורב הונא נמיא). ב)וחדא דתרומה ושקיל חדא ואכיל לה. ומכאן ואילך רמי חדא דתרומה באותן שבטלו האחר. ושקיל חדא וכן היה עושה עד שכלה כל התרומה ומבטלה. ואח"כ מפריש אפילו לבסוף. כהן שטומאה יוצא מגופו כגון זב ובעל קרי. אבל בנגיעה לית לן בה אפילו אותו שטומאה יוצא מגופו יכול ליגע בה. הילכך נדה קוצה לה חלה בחוצה לארץ דנדה נמי טומאה יוצאה מגופה. ואכיל לה כהן קטן שאין טומאה יוצאה מגופו והך (תרומה) [חלה] דתנינן הכא דאכיל כהן קטן כלומר שאסורה לכהן גדול לפי שטומאה יוצאה מגופו חלה של אור קתני דשתי חלות דהיינו תרומה יהבינן בזמן הזה אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ואותה של אור היא תרומה מן התורה להכי שדינן לה לאור דלא מצינא למיתבה לכהן לפי שחוצה לארץ בחזקת טומאה דכבית הפרס דמיא ולהכי יהבינן לה לאור וההיא דיהבינן לכהן כי היכי דלא תשתכח תורת חלה מישראל להכי מסתבר דהאיך תרומה בתרומה של אור עסקינן דאי תרומה של כהן למאי איצטריך ליה למיתבה לכהן קטן אפילו כהן טמא מצי אכיל להך דהכי גרסינן במסכת חלה בפרק אחרון [משנה ח'] בשתי נשים שעשו שני קבין רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה כו' וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה. בריש מסא ראשית העיסה. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל ורב הונא נמי היה עושה כן. ב)0רמי תרי נטלא דחולין וחדא וכו'.
<h2>דף כז:</h2>
וכי הזאה יש לנו בזמן הזה שיהא צריך להמתין שלישי ושביעי. ולית הלכתא כוותיה דלעולם טמא מת אינו אוכל בתרומה דאורייתא וכל הני באותה של אור קתני וכן בטמא שרץ בתרומת האור קתני. [מתני'] נאכל שנה בשנה לכהן כל שנתו של בכור כדמפרש בגמרא בין תם בין בעל מום בזמן בהמ"ק שנאמר לפני ה' וגו'. נולד בו מום בתוך שנתו ואין שם כהן שיתנו לו. רשאי לקיימו כל י"ב חדש עד שישלים שנתו שמא יבא כהן ויטלנו האי רשאי דקאמר חייב הוא. לאחר שנתו אם נולד בו מום אינו רשאי אינו חייב לקיימו אלא ל' יום שהם חשובין שנה כדאמרינן בגמ'. אלמא דנאכל נמי בשנה אחרת דכתיב שנה בשנה. ואם לא בא כהן עד ל' יום שוחטו ישראל ומולחו ותוליהו עד שיבא כהן ויקחנו ואם יסריח יקברנוא). אי זו היא שנה שנכנסת בחברתה הוי אומר זו של בכור שאם נולד בניסן או באייר אין אומרין לכשיבא תשרי שהוא ראש השנה כבר עיברה שנתו אלא נותנין לו י"ב חדש מיום שנולד והיינו נכנסת בחברתה אע"ג דשנתו נכנסת בשנה שניה למנין עולם אזלינן בתר שנתו דכל י"ב חדש הוי כאן שנה. להכי כתיב שנה בשנה דנקיט יום משנה זו ויום משנה זו היינו ב' ימים מיכן שנאכל לשני ימים. [רבינו גרשום]. א)0דברי רבינו אלו צריך ביאור דלמה לא יאכלו הבעלים בעצמם קודם שיסריח דהא בכור בע"מ מותר לזרים וצ"ע.
<h2>דף כח.</h2>
איכא למימר בחזה ושוק של תודה והיינו נמי שלמים ואינו נאכל אלא ליום ולילה. ורב הדר כתיב בסיפיה דקרא לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור כלומר יום אחד יותר מתודה. שלא מצינו בכל התורה דבכור בעל מום לכהן אלא מהכא. ואידך ובשרם דהני בכורות קאמרא) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז וגו' מתמימים ולא בעלי מומין. [רבינו גרשום]. א)0גי' רבינו כאן כמו בזבחים דף נ"ז ע"א ובשרם דהני בכורות קאמר ועי' תוס' כאן ד"ה ואידך.
<h2>דף כח:</h2>
מתניתין נמי דיקא דקניס ר' מאיר דקאמר הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור אע"ג דהשתא הוי מום קבוע. לאכחושי סהדי כגון דהשתא לאחר מיתה מיתחזי מום קבוע. ואתו סהדי ואמרי דדואי כי האי גוונא חזיניה קודם שנשחט. דאי אמרת דכולהו משתני הוו סהדי שקרי ואסור הבכור. בא ואראך אלמדך. לימא תנן סתמא כר' מאיר כלומר דאע"ג דמתחזי השתא אחר שחיטה מום גמור אפילו הכי יקבר היינו כר' מאיר דקניס. לא בדוקין שבעין ודברי הכל משום הכי יקבר דמשתנין. משלם רביע לדקה ואיכא דאמרי דמשום הכי משלם מחצה ולא יותר דהוי ממון המוטל בספק הואיל ואיכא דוקין דלא משתנין א)וי"מ מחצה לגבוה משום דאמרינן דמשלם דמי בשר בזול. מ"ט להאי מחצה. דזה בהמה גסה מפסידו הרבה הילכך משלם הרבה מחצה. וזה בהמה דקה דהפסדה מועט דאינה גדולה כ"כ משלם רביע. אי הפסדה מועט לשלם לפום פסידה כלומר מחצה מההוא מועט ומאי שנא רביע ותו לא. משום קנס מגדלי בהמה דקה דאסור לגדל בהמה דקה בא"י ועסקינן דהאי בכור של בהמת כהן הוא והוא גידל בהמה דקה. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל ואית דאמרי דמשו"ה משלם מחצה לגסה משום דאמרינן כו' ועי' בב"ב דף קמ"ו ע"ב ובדברי רבינו שם ובדברי הרשב"ם בד"ה ושמין וצ"ע.
<h2>דף ל.</h2>
דהוי מזבין תרבא במדכנתאא) והיה אחד שהוא טהור של הדורא דכנתא דכנתא טהור כמו דכי במרכנתא ואמר לן רבי דאמר משמיה דרבי יעקב האורלגי ז"ל דהא דאמרי' דאייתרא ואקשתא בחולין דחלב טהור הוא הוי של קרביים אבל הדרא דכנתא כוליה טהור. כמאן כר' יהודה דקניס הכל. אי הכי אפילו מים ומלח נמי ליקנסיה מ"ט לא קנסיה אלא אמגוזי. לעולם כרבי שמעון דאמר כל שיש בו זיקה והאי נמי אמגוזי זיקה דאיסורא נינהו. גרו מימשכי. [רבינו גרשום]. א)0היה מוכר חלב של ירך והיה אומר שהוא טהור כצ"ל וכ"ה בערוך ערך מרכנתא ע"ש.
<h2>דף לא:</h2>
מאי ברייתא דאמרן ופרקה מברייתא. מבליעו בעורו שמוכר לו העור כ"כ ביוקר כדי שיהו דמי בשר מובלעין לתוכו וכן בחלבו וגידו ובקרניו דמותרין למכור דלאו בני אכילה נינהו מכלל דמעשר של גדול. לולב בשביעית מותר למכור לפי שאינו פרי. אתרוג במתנה שאינו רשאי למכור פרי. התם בהבלעה דאתרוג לא מוכחא מילתא דמוכר לו אתרוג משום דדמי אתרוג אינו אלא פשוט ואינו מגוף הלולב ולא מינכרא מילתא דהבלעה כלל אבל הכא כי זבין ליה עור בהמה בדמי בשר ובדמי עור מוכחא מילתא דזבין ליה בשר בהבלעה להכי בגדול אפי' בהבלעה לא. אמר רבא א"כ כדתריץ אביי דמעשר בהמה של יתומיםא) ביוצא המוכר אותו מבליעו כו' מעשר בהמה מעשר בהמה דקאמר ברייתא תרי זמני למה לי אלא אמר רבא כו'. אימתי אינו נגאל אינו נמכר. דבר הנישום מחיים היינו בשר דאדם שם מחיים כמה שוה הבשר גזרו רבנן לאחר שחיטה דאינו נמכר אטו קודם שחיטה דאסור. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל מיירי כגוונא דסיפא דהמוכר אותו מבליעו וכו' מעשר וכו'.
<h2>דף לב.</h2>
דבר שאינו נישום מחיים היינו עור דאינו נישום אלא לאחר מיתה לא גזרו רבנן לאחר שחיטה דאינו נמכר בהבלעה אטו קודם שחיטה אלא נמכר בהבלעה. וביתמי אוקמוה רבנן אדאוריי' דלא גזרו בהו משום תקנת יתומים אלא אוקמוה אדאורייתא דמחיים אינו נמכר הא לאחר שחיטה נמכר אפילו שלא בהבלעה. איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים כלומר דמחיים אסור למוכרו וליהנות ממנו אלא לאחר שחיטה מותר הוי אומר זה מעשר בהמה א)משל יתומים דאי דגדול רבנן גזרי ביה לאחר שחיטה אטו קודם שחיטה ואי שאר פסולי המוקדשין אפי' מחיים נמכרין לאחר פדיונן. בעצמותיו הבשר בדמי העצמות. הא בגסה עצמותיה חשובין למלאכה ויכול להבליעו בהן. מר כי אתריה מאן דאמר מבליעו באתריה חשיבי עצמות דעבדי מינייהו חלילין ובאתריה דמר דאמר אין מבליעו לא עבדי מיניה חלילין. [רבינו גרשום]. א)0נראה משיגרת לשון רבינו דגריס בגמ' זה מעשר בהמה של יתומים ואינו מובן דהא בגדולים נמי מותר מה"ת למכור לאחר שחיטה והך אמורא אקרא קאי וצ"ע.
<h2>דף לג.</h2>
[כריתות י' ע"א] יולדת שוחטין את פסחה וזורקין דמו בשבילה ביום מ' לזכר וביום פ' לנקבה וקשה לר' לא מישתכח היכא הוי האיא) וקשיא לן ביום מ' לזכר וביום פ' לנקבה היכי שוחטין עלה עד כאן טמאה היא לענין קרבן דעדיין לא יצאת שעה שראויה להביא בה קרבן שאינה מביאה קרבן עד יום מ"א או עד יום פ"א. ואמר רב חסדא הא מתניתא תניא כלומר הא ברייתא דשוחטין עליה ביום מ' מתרצתא היא והכי הויא כגון דילדה תאומים בב' ימים והאי דקתני ביום ארבעים לזכר ביום מ' לזכר שני דהוא יום מ"א לזכר ראשון ויום פ"א לנקבה ראשונית ור' יהודה היא דאמר ולד שני כמאן דליתיה דמי וכבר הוי יום מ"א הלכך שוחטין עליה דאי אמרת בטומאה סבירא ליה לר' יהודה כו', לאורתא נמי ליל פ"א שהוא פסח לא מצי אכלה דאע"ג דלמחר מתיא קרבן לילה מחוסר זמן להקרבה הוא ומחוסרת כפורים היא אלא לאו ש"מ כו'. לעולם סבירא ליה כמאן דאיתא דמי [ודקשיא לך] אמאי שוחטין עליה דכי תניא ההיא דשוחטין עליה בפסח הבא בטומאה דרוב צבור טמאי מתים היו ועשוהו בטומאה והואיל ובא בטומאה מצי אכלה מיניה. ומי אכלה והתנן לא יאכלו ממנו זבין וזבות נידות ויולדות דאינו נאכל בטומאה אלא לציבור טמאי מתים בלבד. האי דקתני לא יאכלו הימנו זבין וזבות נדות ויולדות דלא אכלי בימי טומאה בדלא טבילו כשעדין לא טבלו וכי קתני דשוחטין עליה ביום מ' משום דכבר טבלה. אי הכי דטבילה גורמת משמיני דילה כשטבלה בו חזיא למשחט עליה ואמאי נקט יום מ', משום דכבר טבלה לזכר. לא, משמיני ועד מ' לא חזיא למשחט עליה דקסבר טבול יום דזב כזב גמור דמי דלא מצי למישחט עליה עד העריב שמשו, הכא נמי טבול יום דיולדת כיולדת דמיא משמיני ועד יום מ' הוי כיומא אריכא והיינו טבול יום ארוך דאמר במס' נדה [ע"א ע"ב] ולא חשיב לה הערב שמש עד יום מ' לערב. אי הכי ביום מ' נמי לא חזיא למיכל לאורתא דהא מחסרא כפרה. לאיי ביום מ' חזיא לאורתא דקסבר מחוסר כפורים דזב לא כזב דמי ומצי שחיט עליה, אף מחוסר כפורים דיולדת נמי. ולרבא דאמר במסכת זבחים [י"ז ע"ב] מחוסר כפורים דזב כזב דמי היכי מתריץ לה ביום מ' לזכר. רבא מתריץ לה שוחטין עליה ביום מ' ליצירת זכר כלומר אם מיום שטבלה ונתעברה והפילה ליום מ' שיש לחוש ליצירת זכר שאם היתה מפלת למחר ליום מ"א ואם היה זכר היתה צורתו ניכרת כר' ישמעאל דאמר דזכר נגמרת ליום מ"א ונקבה לפ"א ועכשיו כיון שהפילה יום אחד קודם גמר הצורה לא חשיב ולד הילכך שוחטין עליה כשהפילה ביום מ' ליצירת זכר או ביום פ' ליצירת נקבה. סוף סוף אמאי שוחטין עליה בשהפילה ביום מ' תיפוק לי דאין שוחטין בטומאה משום נדה דכל יולדת נדה היא. בלידה יבישתא שלא היה בה דם כלל. אי הכי דליכא דם פשיטא דשוחטין. מהו דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וראתה דם ואיבדתו. קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. [רבינו גרשום — כריתות]. א)0תיבות אלו הם משוללי הבנה וצ"ע.
<h2>דף לג:</h2>
דאילימי למיתפס פדיונן דבני פדייה נינהו אבל בכור אין קדושתו חמורה כ"כ שיהא תופס פדיונו. (כשהיא) הכא נמי כשמרגילין בפסולי המוקדשים דאיכא רווחא להקדש שהעור נמכר ביוקר לצורך מפוח לישרי ליה. (ל"א) לא הוי רווחא להקדש דמה שמשביח בעור פוגם בבשר שמחתכו ומנוולו. כעובד עבודה בקדשיםא) מפוח. גזירה אי שרית להרגיל. שמא אין שם נפחים מי שצריכין להן והוא משהן בחיים עד שיזדמנו שם והוא מגדל מהן עדרים עדרים קודם שיבאו הנפחים ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל שמכין העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים.
<h2>דף לד.</h2>
אמר מום דבידים ואמר כל מום שלא יגרום. ור"י סבר תרומתי כתיב כלומר דתרומה טהורה בעיא שימור ולא תלויה. דר' אליעזר סבר יש אם למקרא כדקרינן ליה תרומותי. ורמינהו בבגדו בה כיון שפרש טליתו עליה לשום יעוד שוב אינו רשאי למוכרה א)אלמא דאזיל בתר מסורת דפשטיה דקרא הוי לשון בגידה כלומר כיון שבגד בה פעם אחת שמכרה שוב אינו רשאי למכרה ור' אליעזר דריש בתר מסורת לשון בגד לשון טלית דאי כפשטיה מיסתייה למימר בבגד בה מדאמר בבגדו היינו בגד, והא מילתא קשיא לההיא דגמרינן במסכת קדושין [י"ח ע"ב] דהתם קאמר במאי קא מיפלגי ר' אליעזר סבר יש אם למקרא, פ"א משמיה דר' יצחק האורלגי ז"ל כיון שבגד בה שוב אין לאביה רשות בה דברי ר' אליעזר אלמא קסבר יש אם למסורת למאי דכתוב בבגדו ולא כדקרינן בביגדו וקשיא נמי לההיא דקידושין דהתם אמר ר' אליעזר דכיון שפירש טליתו וקאמר יש אם למקרא. אלא בלך פליגי ואני הנה נתתי לך הראויה לך שהיא טהורה שמור. הלכה כר' שמעון דברייתא דאמר אף נשחט על אותו המום. הצורם הפוגם במתכוין. הרי זה לא ישחוט עולמית דקנסינן ליה. וחכ"א לא ישחוט על זה אבל כשנולד בו מום אחר ישחט עליו. [רבינו גרשום]. א)0גירסת רבינו כגירסת התוספות בד"ה (אילימא) [ורמינהי].
<h2>דף לה.</h2>
טימא טהרותיו לא קנסו בנו. לעולם. זקןא) שלא היה בו מום. ושערו מדולדל לפי שהיה אסור בגיזה. פיגום רומח. זכר של רחלים היינו בכור. כל שהוא לדעת הבעלים אסור. ושלא לדעתם דלא ציוו בפירוש הבעלים לא לקסדור ולא לתינוקות משום הכי מותר אבל כשצרם באזני בכורות אחרים והתינוקות נמי ולא מיחו בידם הבעלים היינו לדעתם משום הכי אסרו. וצריכא דקתני והתירו והתירו תרי זמני. דאי אשמעינן עובד כוכבים קסדור משום הכי התירו דלא קא אתי למסרך דלית ביה למיגזר משום מסרך מילתא דעובד כוכבים הוא ולא איכפת (ליה) [לן] באיסור משום הכי התירו. אבל קטן דאתי למיסרך דאי שרית השתא דילמא אתי למעבד כשהוא גדול אימא לא. ואי אשמעינן קטן מעשה דתינוקות משום הכי התירו דלא אתי לאיחלופי בגדול אבל עובד כוכבים קסדור דאתי לאיחלופי בגדול ישראל דמאן דחזא לעובד כוכבים גדול דהטיל מום וקסבר דישראל הוא ואתי לאיחלופי בגדול ישראל שמא יטיל מום אימא לא לישרו צריכא. לא שנו דהתירו אלא דאמרי ליה לקסדור אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום אבל אמר כו'. לאיתויי גרמא שמניח בצק או דבילה באזנו. לאתויי מסיח לפי תומו דאפי' דאמר אא"כ נעשה בו מום קרי מסיח לפי תומו. [רבינו גרשום]. א)0צ"ל זכר של רחלים זקן. היינו בכור שלא היה בו מום. ושערו מדולדל וכו'.
[תמורה כ"ד ע"ב] כיצד מערימין על הבכור כו'. דלא קדיש בכור עד דמקדיש ליה יציאת רחם אבל עד שהוא במעי אמו יכול לשנותו לדבר אחר. והשני ימכר לחייבי עולות ודמיו חולין. משום הכי ימכר לחייבי עולותא) דילדה זכר סתם אם תהא עולה ועוד אין ידוע על איזה אמר הלכך שני ימכר לחייבי עולות [ומשום הכי] דמיו חולין דמ"מ לא הקדיש אלא אחד. [ילדה ב' נקבות. דינו כב' זכרים. [גמ'] מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. כגון אם יצא אזנו קודם או שפתו והטיל בה מום קודם שיצא רוב ראשו יקרב עולה. עולה אין. כלומר לשם עולה דחמירה קדושתה מבכור יכול לשנותו אבל שלמים דגריע קדושה מבכור דנאכל לישראל לא יקרב וכ"ש להטיל מום דקא משוי ליה חולין דאסור. קסבר רב יהודה. מתני' דדייקינן מינה דלשם עולה אין לשם שלמים לא. בזמן בהמ"ק קיים. וכי קאמינא דמותר להטיל מום בזמן הזה אמינא. ואימא הכי נמי. דמש"ה ליגזר דלא. אפ"ה הא עדיפא. להטיל בו מום דאי לא שדי ביה מום דלמא אתי לידי גיזה. ל"א הא קמ"ל. רב יהודה דחסירא עדיפא דלא ליתי כו'. אם נקבה זבחי שלמים. אמאי איצטריך למימר נקבה ליהוי חולין נקבה מי מקדש בבכורה]. אלא סיפא. דקתני ילדה נקבה תמימה תיקרב שלמים בבהמת הקדש קתני דאם הקדיש בהמה מעוברת ואמר ילדה נקבה תהא שלמים הויא שלמים קסבר עובר לאו ירך אמו הוא (ל"א כלישנא קמא). [אמרי. הא בהמה מבכרת מאי היא אי דהקדש היא אמאי והשני ימכר האיך דהקדיש עולה כו']. סיפא אתאן [כאן יש כשתי שורות חלק] לבהמת חולין. וכגון דלא ידיעה אהי זכר מינהו אמר עולה הלכך שני ימכר לצרכי עולות ודמיו חולין כדאמרן לעיל. ל"א זכר בתרא חולין בעלמא הוא. אלא משום דלא ידעינן הי נפקא ברישא הלכך השני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין דמכל מקום לא היה דעתו לעולה אלא על האחד. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0נראה דצ"ל דהא אם זכר עולה סתם אמר ואין ידוע כו'.
<h2>דף לו:</h2>
סיפא מסייעא ליה לרב יהודה היכא דאמר ליה קח לי מאיש פלוני נאמן הרי זה נאמן השליח לומר שלקח ממנו דהשתא לא מצי לאשתמוטי. ולא היא מהא לא מסייעי ליה התם מאיש פלוני נאמן (אמאי) [ודאי] השליח דכיון דאית ליה תובע דמשלח קא משייל לאותו פלוני נאמן אי זבן שלוחיה מיניה מירתת השליח ולא זבין אלא מההוא אבל כהן שאמר בכור זה נתן לי ישראל במומו לית ליה תובע ליכא דחייש למישיילי לישראל אי יהבי ניהליה במומיה להכי לא מסייעא ליה. האי אנא קבעתה לגידול כלומר אני למדתיה לגידול וגידול למדה לרב יהודה. ישראל פשיטא דהא לא חשידי אמומי. לא צריכא בקטן שהגדיל כלומר קטן היה אותו ישראל כשנתן לכהן זה הבכור במומו ועכשיו כשהוא גדול מעיד עליו דהוא המום עצמו שהיה בו כשנתנו לו מהו דתימא לא קים ליה ביה א)בהאי מום דהיינו הוא משום דקטן הוה ולא מדכר קמ"ל דנאמן. ל"א כבש היה קטן. והלכתא כלישנא קמא דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל לא קים ליה ביה אם הוא המום עצמו שהיה בו כשנתן לו.
[תמורה ח' ע"ב] אין רואין בכור לישראל. כשבא ואמר בכור זה נתן לי כהן במומו. אלא א"כ היה כהן. שיאמר אני נתתיו לו במומו וכהן לכהן מוכר משום דאין הכהן נאמן ע"י עצמו. אלא היינו טעמא דלישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע [בבית הגרנות. מה כהן המסייע בבית הגרנות אין נותנין [לו] תרומה מפני שנראה כאלו נותנו לו בשכרו אף כהן שמוכר בכורו לישראל נראה כמוכרו לו בזול בשביל שכשיולד לו בכור שיתנהו לו ולא לאחר אסור]. ל"א אי שרית ליה לזבוני לישראל דילמא מעכב ליה ישראל לבכור דהוי בתוך עדריה עד דנפיל ביה מומא ואמר בכור זה מכר לי כהן במומו ומשתמיט ליה ולא יהיב בכורו לכהן. ומי מצי למימר הכי והא אמר רב יהודה כו'א). (דראשית הוא בכור). דמברי. שהוא ברי ושמן יותר מאחרים. אמרו ליה. (הכא) [התם] במתניתין מוכחא מילתא דא"ל א"ל כהן בתוך הזמן [תנהו ולא יהיב ליה דמי מידי (כהן לישראל)] [ישראל לכהן] הילכך מיחזא ככהן המסייע [בבית הגרנות] דבההוא הנאה קא יהיב ליה ניהליה שפוטרו מטיפולו הכא כיון דמוכרו דיהבינן להון דמי לא מיחזי ככהן המסייע. מאי אמרת דלמא מוזיל כהן לגביה. שנותנו לו בפחות מדמיו. לא. עביד דסבר בוצינא טב מקרא מוטב ריוח מועט שאטול עכשו שאמכרנו לו בשוויו מלפחות עכשו ובשביל ריוח של אחר זמן. ל"א מר זוטרא כו'. אמרו ליה לא סבירא לן [דרב הונא] ועוד דהא מיזבן קא זבנינן אמר להו ולא סבירא לכו מתני' שאמרה כרב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה לא דמי דהתם מוכח מילתא כיון דיהב ליה בלא דמי אבל הכא מיזבן קא זבנינן ולא מיחזי ככהן המסייע. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0אולי צ"ל אלא א"כ כהן עמו ומודה דהבכור הוא של הישראל.
<h2>דף לח:</h2>
תורא ברא דעינא שורה שחוץ מן העין שמכסה העין וזהו בת עין. אלא הא בדק שחור הא בדק לבן דאמר רבה בר בר חנה כו' מתרץ הא דת"ר ודתניא איפכא. וסימניך ברקא כלומר באותו דק לבן שקורין ברקא הוי מום והיינו דק לבןא) בולט צף ברק כמו לברוקתי. חלזון קורין בלע"ז לימץ. עינב שיש בעינו כענבה שמנומר עינו כנחש. חלזון זה היה לו בכור0ב)שהיה בעינו חלזון והיה מראהו ואמר חלזון זה מום קבוע הוא. ואע"פ שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו ובכור שלו היה אבל מורה הוא לתלמידים כו' ובשביל כך קראהו להורות לו כדי שיתירנו לו וזה לאחר שאירע לו מעשה בבכורו הורה שמום קבוע הוא. איהו נמי מורה ובא מעיקרא הוה פעם אחרת קודם שאירע לו מעשה הורה שמום קבוע הוא (האי נמי מורה) ור' מאיר דבר המבלבל את העין לא שנא לבן בשחור ולא שנא שחור בלבן. תרבא דעינא היינו הלבן שבעין. [רבינו גרשום]. א)0נראה שצ"ל והיינו דק לבן צף כלומר בולט ברקא כמו לברוקתי בשבת ע"ח. ב)0אולי דצ"ל שהיה בעינו דק והיה מראהו כחלזון ואמר חלזון זה וכו'.
<h2>דף לט.</h2>
מתנית' אין בודקין מן המתאימות ולפנים היינו שיניים גדולים שעומדים בסוף הלחיים ששם אינו נראה המום אפי' נעקרו, לא ע"י אכילה ולא ע"י פעייה ולהכי קרי להו מתאימות לפי שיש לכל אחד ב' עיקרין. אף לא המתאימות עצמן שנעקרו לא הוי מום. א)נקבו חוטמין וכו' מבחוץ בסוף החוטם הרי זה מום ששם נראה. מבפנים בעומק החוטם אינו מום שאינו נראה. תורא ברא דשפתיה עובי החיצון. מאי קאמר ר' חנינא אין משגיחין כלומר אפסולי מיפסל להקרבה. יש מחוסר אבר מבפנים למיהוי מום כגון אם הוא חסר כוליא אחת או טחול ע"י כריתה או ע"י סם. פסח או עור כתיב דבר שבגלוי ולא שבסתר וכן נמי עורת או שבור בגלוי לאישחוטי או לאיפרוקי לא מיבעיא לן דלא עבדינן אלא על מום שבגלוי. מה מומא מאבראי כדכתיב עורת או שבור היינו מום והוי מאבראי. ולא בעל כוליא אחת שנברא באחת. סברוה דכולי עלמא אין בריה באחת אין דרכה להיבראות באחת. מר סבר מדממעט ולא בעל כוליא אחת שהיו לו שתים וניטלה אחת. קסבר חסרון מבפנים שמיה חסרון אמר רב חייא כו' ולא קשיא הא דקתני ולא בעל כוליא אחת כגון שנבראת בשתים וחסרה אחת. מה שלש מעיקרא שכך נבראת אף אחת מעיקרא שכך נבראת באחת והיכי אמרת דהא דתני ולא בעל כוליא כגון שנבראת בשתים וחסרה. חסרה קודם שחיטה אסירה לאחר שחיטה שריא. [רבינו גרשום]. א)0לפני רבינו היה כתוב הת"ר ניקבו חוטמין אחר המשנה דחוטין החיצונות ולפיכך מפרש בתחלה להא דאין בודקין מן המתאימות.
<h2>דף לט:</h2>
הצורם אזן הפר לאחר שחיטה קודם קבלה. והזייהא)דמשקוף ושתי מזוזות. תרגומא אבן שנה כלומר דלכל הוויותיו בעינן שיהא בן שנה אבל תמים לא בעינן דליהוי אלא עד שעת קבלה. הכי נמי מסתברא דלא בעינן תם בשעת זריקה. זאת אומרת שעות פוסל[ות] בקדש[ים] כלומר אם בשעת שחיטה היה בן שנה מעת לעת ובין שחיטתו לזריקתו שהה שעה או שתים בשנה האחרת הוי פסול. [רבינו גרשום]. א)0לפי גירסא דהכא והזייה מוכרח רבינו לפרש דמיירי בפסח מצרים דביה מיירי קרא התם דבפסח דורות לא מצינו רק זריקה או שפיכה ואמנם בזבחים [דף כ"ה] הגירסא בזריקה ושפיר י"ל דקאי אפסח דורות.
<h2>דף מ.</h2>
רבי עקיבא אומר אע"ג דיש לו ב' כיסין בידוע שיש לו ב' ביצים והאחת טמונה בבטן. אלא כך בודקו מושיבו לבכור על עכוזו פי' על זנבו ועל עגבותיו וממעך בכיס ואם יש שם ביצה אחרת סופה לצאת. והתיר ר' עקיבא דכיון דנתמעך ולא יצא הוי מום ומותר לאוכלו. ר' יוחנן בן נורי אסר הואיל ונמצאת. אין לו אלא כיס אחד אע"ג דיש לו ב' ביצים כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי ואתא ר' עקיבא וכו'. מעשה בפרה של בית מנחם. אתה מכלה (ממונו) [ממונן] של ישראל דכיון שאתה אוסרן לאכול בחוץ אין לו תקנה אלא קבורה. קדשים בחוץ דתם הוי ואינו נאכל אלא בירושליםא). [רבינו גרשום]. א)0ר"ל דנאכל בירושלים בזמן הבית והיה נקרב על המזבח כדין בכור תם.
<h2>דף מא.</h2>
וכנגדו בגמל ניכר ערקוב שלו לפי שהוא עב הרבה. קא סתים לן בכולה דאהני נמי דיחידאי מתני להו שוחטין את הבכור. המזוהם שזיעתו סרוחה. שמלפפתו שאוחזתו. חזזית דעלמא אין שוחטין. דקרא דלא מיתסי היינו יבש בין מבפנים ובין מבחוץ ודמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים והאי נמי לא מיתסי ודמתני' לח בין מבפנים בין מבחוץ ומיתסי. פרט לזקן הרבה אפילו בלא מום דפסולה להקרבה. מוקצה לצורך ע"ז. בני קטלא נינהו רובע ונרבע ונוגח. דלית בה אלא עד אחד או בעלים דלא קטלינן אפומייהו. ר' ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה מטומטום ואנדרוגינוס וישחט במדינה. וחכ"א אינו בכור אלא נגזז ונעבד דטומטום ואנדרוגינוס לא קדשי בבכורה. נקבות שלו חרוץ וחרוץ מום דאורייתא הוי. אף חרוץ במקום עצם וחרוץ דנקבות במקום בשר הוי. כמראה חמה שנראת עמוקה מן הצל אף גרבא) נמי חרוץ דחרס משמע חרוץ. להכי כתב רחמנא גרב למימרא דגרב לא משום חרוץ פסול דגרב הוי במקום בשר וחרוץ במקום בשר לא הוי מומא אלא במקום עצם. אין מום גדול מזה דאי זכר הוא הוי נקבות שלו חרוץ. דלא סבר ליה כאביי דאמר חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן אלא דאפילו במקום בשר הוי חרוץ וכרבא לא אמר דהכא חרוץ דנקבות אף על גב דבמקום בשר הוי כיון דמינכר הוי מומא. [רבינו גרשום]. א)0אולי צ"ל אף גרב דהיינו חרס נמי הוי חרוץ להכי וכו'.
[תמורה כ"ח ע"א] ובחולין נמי תנינא ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך כו'. דלא בטלי נמי בחולין אפי' הכי צריכא עלייהו מתניתין דאי מהתם הוה אמינא היינו טעמ' דלא בטלי ברוב חולין משום דאיסורי הנאה נינהו הנך כולהו יין נסך כו'. אבל הכא ליבטלי דלאו אסירי בהנאה להכי איצטריך מתניתין דלא בטלי. ואי אשמעינן. הא מתניתין לחוד הוה אמינא היינו טעמא דלא בטלי בהנך חולין דבעי להו לגבוה ומאיסי [אבל] להדיוט אימא אפי' איסורי הנאה ליבטלו ברוב להכי צריכא ואלו אסורין כו' דאפי' להדיוט לא בטלי. ל"א אי מן האי. נתערבו בהן רובע ונרבע הוה אמינא הני מילי בקדשים. אבל בחולין. נתערבו בחולין אימא לא אסירא אלא ליבטלו אשמעינן הדא מתניתין דמיירי דנתערבו בחולין ולא בטלי. ודאסורין בהנאה. כגון מוקצה ונעבד דלא בטלי בחולין אמאי איצטריך למיתני במתניתין הא תנא ליה חדא זימנא דתנן אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין דלא בטלי בחולין אי מההיא הוה אמינא הני מילי איסור' לחודיהו דאסורין בהנאה כגון אלו דכולהו אסורין בהנאה כי נתערבו בחולין דלא בטלי אבל איסורין דאינן אסור בהנאה כגון אתנן ומחיר והכלאים והטרפה כי נתערבו בחולין אימא ליבטלן להכי איצטריך מתניתין דלא. ומאי שנא לענין אי איערוב בקדשים. הא מתני' ומתני' דכל הזבחים שנתערבו בהן כו' קתני התם נמי טרפה בהדייהו דאסור באכילה. דתני איסור הנאה ואיסור אכילה בהדי הדדי. דמוקצה ונעבד היינו איסורי הנאה וטרפה לא אסירא בהנאה אלא באכילה ותני להו בהדדי. ותערובת דחולין אפסק ותני איסורי הנאה לחוד. כגון יין נסך וע"ז ועורות לבובין. ואיסור אכילה לחוד.גא)גדקתני סיפא ואלו אסורי' באכילה ומותר בהנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו כו' [היינו טעמא דכי קאי במסכ' ע"ז משום דבעי לפרושי איסור' דיין נסך פריש גבי איסור דדמיין ליה כי קאי במתניתין כיון דבעי לפרושי מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר דאסור לגבי מזבח מפרש נמי כל דאסור לגבי מזבח אפי' איסור כו'. טול לך מה שהבאתה. כלומר טול לך תשובה מראייה שהבאתה הרי שנעבדה בהן עבירה בשני עדים כלומר הרי מדין זה למדנו שנעבדה בהן עבירה בשני עדים. רובע ונרבע בעד א' לא למדנו להכי איצטריך מן הבהמה למעוטינהו. דא"ר (ישמעאל) [שמעון] אני אדוננו לרובע ונרבע בעד אחד מדין ק"ו ומה בעל מום כו'. הודאת עד אחד פוסלין מהקרבה. כדאמרן בפרק כל פסולי המוקדשין נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו. רובע ונרבע. ב' עדים פוסלין מאכילה דחייב מיתה הוא. אינו דין שהעד עד אחד פוסל מהקרבה. ת"ל מן הבהמה. הא למה לי קרא לרובע ונרבע ע"פ עד אחד הא אתיא מן דינא. כדאמר ר' ישמעאל דמצי יליף מדינא. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0הך משנה דאלו אסורין באכילה הוא בפ"ב ואינו סיפא כלל והטעם דלא חשיב שם נמי איסור מאכלות אמרינן שם טעמא בגמ' גופא (ע"ד ע"א) ודברי רבינו צ"ע.
<h2>דף מב.</h2>
[תמורה י"א ע"א] תני הכי מקדישין אברין וממירין. ועוברין שקדשו בבטן אמן. כגון שהקדישן ואח"כ נתעברו אין ממירין בהן ולעולם הא נמי בוולדי קדשים מיירי [אבל בעוברין דעלמא ליכא למשמע [מיניה] אכתי דקדש. אי ר' יהודה. אימא רישא מקדישין אברין וממירין בהן והיכי ממירין בהן והא לית ליה לר' יהודה האומר רגלה של זו עולה כולה עולה והכי נמי לענין תמורה. א"ל. ר' זירא הא מודי ר' יהודה דאי הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו דקדשה כולה ובההוא אבר קאמר מקדישין איברין וממירין בהן ולעולם בוולדי קדשים קא מיירי]. ל"א אבל לא ממירין קתני מיהת מקדישין עוברין א"ל כגון דאקדשינהו לדמיהו דכותה [גבי אבר דאקדיש איברין לדמיהו] וטעמא משו' דאקדשינהו לדמיהו אין ממירין הא אקדשינהו לגופיהן קדשי למעבד תמורה הא אמר ר' יהודה אברין לא קדשי למיהוי כולה תמורה וליכא לאוקומה כר' יהודה א"ל כי תנן מקדישין [עוברין בוולדי קדשים קתני אי בוולדי קדשים כו'] כדתרצינן לעיל בלישנא קמא. [ומצא בה] בן ארבעה חי. בבהמה דקה מיירי דמיעברה לה' חדשים. בהוויתן הן קדושים. בשעה שיצאו לאויר העולם ובתראהא) דנתעברה ובסוף הקדישה דלא קדיש וולד דלא אקדיש אלא אם לחודה. [אין קדשין. להיות תמורת קדשים. ואין מקדישין לעשות תמורה. שאם הקדשים הן כלאים וטרפה לא אלימי דלא קדישי למיתפס בהמת חולין בתמורתן]. תניא אמר ר'. קאי אדר' אלעזר. [אלא] אי אתה מוצא. דאיצטריך למימר ולא מקדישין אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה [דמעיקרא קדשה כי הויא שלימה והשתא כי נטרפה לא מקדשה לעשות תמורה]. וכן במקדיש וולד. במעי אמו ואח"כ יצא דרך דופן [לא מקדיש לאיתפוסי תמורה] אבל טרפה [מעקרו] קודם הקדש ויוצא דופן (מאחר) [לאחר] שנולד לא קדשי גבי קדשים והאי לאחר שהקדיש יצא דרך דופן. [והאי ואח"כ יצא דרך דופן כגון שנגממו או נעקרו כותלי בית הרחם. אלמא קדיש וולד. במעי אמו ותיובתא לבר פדא. אמרי. בעובר תם במעי תמימה אפי' בר פדא מודי לר' יוחנן דקדיש דומיא דהאי מקדיש וולד ואח"כ יצא דרך דופן] דהיינו תם במעי תמימה כל זמן שהוא במעיה לא נחלקו כו'. ל"א אבל טומטום [וכלאים ואנדרוגינוס אי אתה מוצא כו']. כלומר הני תרי טריפה ויוצא דופן מצית מוקמת לה אפי' בחולין כדאמרן אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא בקדשים דקדישי אלא בוולדי קדשים בעוברי קדשים דהני לא הוו להו שעת הכושר מעולם דמשעת (יצירת) [יצירתן] נפסלו [(נעשו) [שנעשו] כלאים וטומטום ואנדרוגינוס] (אלא) ולא קדשו אלא אגב אימיהו להכי קאמר אי אתה מוצא אלא בוולדות קדשים וכר' יהודה דאמר הולד עושה תמורה. הלין הוא דלא קדשין גופיהו. אלא אגב אימיהו דלא קדישי אלא לדמים משום דבעלי מומין נינהו אבל עוברין אחריני דלאו עוברין אחרינין נינהו קדשי גופייהו אפי' במעי אימן חולין וקשיא לבר פדא אמר אביי בתם במעי תמימין כו' כדלעיל. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0צ"ל ובתראה דהקדישה ולבסוף נתעברה דלא קדיש וולד דלא קדיש אלא אם לחודה וכו'.
<h2>דף מב:</h2>
בבריה לא מספקא לן בזכר או נקבה הוא דמספקא לן דלא ידעינן אי כי נקרע שמא הוי זכר ודאי או נקבה ודאית. ואי מטיל מים במקום זכרות דכ"ע לא פליגי דזכר הוא (דאי) דמקום זכרות דבהמה מרוחק הוא ממקום נקבות. כי פליגי במטיל מים במקום נקבות מר סבר רבנן דרבנן סברי דטומטום ספיקא הוא וקדוש מספיקא סברי חיישינן שמא נהפכה זכרותו והויא במקום נקבותו וזכר הוא ומומו עמו. ור' שמעון [בן יהודה] סבר כל מקום שנאמר זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס דכי מטיל מים במקום נקבות ודאי נקבה הוא. כי הא דהורה ר' אילעאי לא חיישינן שמא נהפך זכרותו לנקבותו אלא ודאי נקבה הוא. תהי בה ר' יוחנן מאן האי דהכי הורה ולא חש לא לת"ק ולא לר' ישמעאל דמתניתין כדאמרינן לת"ק בשלמא טומטום במדינה לא דילמא זכר הוא ולית ביה מומא ור' ישמעאל סבר זכר ומומו עמו הוא. לא סבירא ליה הא דרב חסדאא) א"כ הא דאמר דהורה כרבנן הורה דאמרי אינו בכור ויוצא לחולין ליגזז. הכי נמי קאמר ר' יוחנן דתהי עלה מאן שביק תרי תנאי ת"ק ור' ישמעאל ואורי כחד כרבנן. ור' אילעאי דאורי כר"ל נמי סבר דאמר ריש לקיש כו'. במקום א' קרוב זה אצל זה. מתקיף לה ר' אושעיה בין לר' אילעאי בין לריש לקיש וליחוש כו'. א"ל אביי כמאן כלומר את דאמרת וליחוש כר' מאיר סבירא לך דיחידאה הוא דחייש למיעוט גבי [יבמות ס"א ע"ב] קטן וקטנה לא חולצת כו' כלומר דמיעוט הוו דנהפך זכרות לנקבות. אפי' תימא רבנן דפליגי עליה בהא מודו דכיון דאישתני דטומטום הוא אישתני נמי דניחוש דילמא נהפך זכרותו לנקבות. ואית דאמר אע"ג דאישתני דטומטום הוא לא אישתני נמי זכרותו לנקבות. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל אי לא ס"ל דרב חסדא א"כ לימא הוא דאמר דהורה וכו'.
טומטום שקידש קדושיו קידושיןא) דאסור בקרובותיה וכן אם נתקדש נאסר אותו שקידשו בקרובותיו וחולץ דשמא זכר הוא. ואינו מייבם משום דתנן בהערל [יבמות ע"ט ע"ב] בעלה פסלה מפני שהיא בעילת זנות. וחולצין לאשתו ומייבמין לאשתו ממה נפשך אי אשתו הויא קיים מצות יבום ואי לאו לא נאסרה עליו. לא אמרינן הואיל ואישתני דהוה טומטום אישתני נמי דהוה סריס חמה אלא לא הוי סריס חמה וצריכה אשתו חליצה או יבום. ומ"ד חולצת ולא מתייבמת סבר דאמרינן הואיל ואישתני אישתני דהוי סריס חמה ואהכי חולצת מספק ולא מתייבמת משום דכתיב [דברים כ"ה ט'] אשר לא יבנה את בית אחיו ודילמא הא לאו בית אחיו הואי. והאי דקתני חולצת ומייבמין את אשתו ר' אליעזר [היא] דאמר בפרק הערל (ור' אליעזר אמר) לא כי אלא סריס חולץ וחולצי' לאשתו שיש לו רפואה. והא דקתני חולצת ולא מתייבמת ר' עקיבא היא דאמר סריס חמה לא היתה לו שעת הכושר. ומאן תנא אליבא דר' עקיבא כלומר כמאן מתלמידי ר' עקיבא אתיא הא דחולצין ולא מייבמין דכר"ע גופיה לא מיתוקמא דהא איהו אמר סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לו. אילימא ר' יהודה תלמידיה דר' עקיבא איהו ודאי סריס חמה משוי ליה ואמאי חולצת דתנן ר' יהודה אומר כו'. אלא ר' יוסי בר יהודה תלמידיה הוא דתניא וכו' וכיון שהוא שמא ימצא סריס חמה ולא ודאי משום הכי חולצת. מאי בינייהו בין לר' יהודה דאמר ודאי סריס חמה הוי ובין לר' יוסי דאמר ספק מיכדי בין מר ובין מר לא חולץ קאמר. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל דהיא אסורה בקרוביו של הטומטום ועוד נ"מ דצריכה גט וכמו שפירש"י.
<h2>דף מה:</h2>
הוה אמינא שית דידיה חדא ושית דכרעיה חדא. משם ראיה דלא אמר כמותך ירבו משום שבחיה אלא כך אמר לו כמותך ירבו אצבעות יתירות בממזירי ונתיני כדי שיהו ניכרים ויתמעטו שישראל יפרשו מהם מלהתחתן בהן. מר סבר ר' דפוסל כחישותא אתחלא ליה בימין שהרי אין כחה יתר משמאל והוי מום. סומקא גיהא אדום ביותר. שמוטא סניא ארוך ודק ופרצופו בולט הרבה לחוץ וסנוי הוא והוי מום. בוהק לבן ביותר דהוי נגע. טפיח כלי חרש שחור. בהדי מומי בעי למיחשביה משום דכולהו דמתני' לאו מומין נינהו אלא משום דאין שוה בזרע של אהרן הוא דאסור. שיכור מחיל עבודה מפורש במסכת זבחים. בשאר המשכרין דלר' יהודה במיתה ולרבנן באזהרהא) ופלוגתייהו בסיפרא. דלדולין תלתול. [רבינו גרשום]. א)0וכ"ה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל דשיכור בשאר משכרין שעבד היה לוקה ואמנם בכריתות דף י"ג משמע דלרבנן ור"א שם אפילו אזהרה ליכא ועיין בכ"מ בפ"א מהלכות מקדש וצ"ע.
<h2>דף מו.</h2>
[ערכין כ"ג ע"א] [מתני'] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה. הרי היו הנכסים משועבדים לכתובה ואין ההקדש הקדש גמור ואם מגרש את אשתו הרי היא גובה מאותו הקדש. [ר' אליעזר אומר כשהוא מגרש ידירנה]. ידור הנאה שלא יחזירנה ולא יהנה ממנה [עוד] דחיישינן שמא בתחבולה עשה את זה שבשביל כך הוא מגרשה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש ואח"כ יחזירנה ויאכל הנכסים עמה. ור' יהושע אומר אינו צריך. להדירה. הערב לאשה בכתובתה. אדם אחד שנעשה לה ערב ע"י בעלה בשעת נשואיה שאם לא יפרע לה בעלה כתובתה אם יגרשנה שיפרע לה הוא. והיה בעלה מגרשה. כדי שתחזור על הערב לתובעו כתובתה. [ידירנה. דחיישינן שמא עשו קינוניא]. [גמ'] מנה לפלוני בידי נאמן. דאותו מנה אינו קדוש דאינו שלו. [דברי הכל. בין ר' אליעזר בין ר' יהושע דנאמן. דאין אדם. שמת חוטא לומר אינו הקדש לצורך אחר אלא א"כ ודאי הוא כן]. בנדר שהודר ברבים. שהדיר את אשתו ברבים [קא מיפלגי. מר סבר. ר' יהושע]. יש לו הפרה. ואינו מועיל כלום הלכך מה הנאה יש במה שידירנה לכשתגבה כתובתה יפירנו. [ור' אליעזר סבר אין לו הפרה]. על דעת רבים. שהזקיקוהו רבים להדירה. ותו. [הא דקתני] ר' יהושע אומר אינו צריך [שידירנה]. אינו מועיל. שידירנה מבעי ליה הואיל ויש לו הפרה. בשאלה דהקדש קא מיפלגי. שכשהקדיש נכסיו גירש את אשתו וגבתה כתובתה מהו אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדשו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובתה מן ההקדש לא הייתי מקדיש ונמצא שלא היה הקדש שהיה הקדש טעות ושמא יהיה מחזיר את אשתו והיו אוכלין הנכסים הלכך קסבר ר' אליעזר ידירנה הנאה כדי שלא יהא נשאל ור' יהושע סבר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול לשאל על הקדש שאפילו יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפ"ה הוי הקדש דהקדש טעות הוי הקדש. [והתניא בניחותא] ב"ש כר' יהושע ואין נשאלין וב"ה א)0כר' אליעזר ונשאלין הלכך ידירנה. ודחיקא ליה מלתא. שירד מנכסיו. והא אנן ידור הנאה תנן. דב"ד שיגרשנה בפניהם יאמרו לו תדור הנאה שלא תחזירנה עוד לעולם. אטו כל דמגרש ב)0בי דינא מגרש. אפילו [בפני] ג' הדיוטות יכול לגרש שאינן יודעין שצריך להדירה. [דכהן הוא. שאסור בגרושה]. המשיא עצה למכור בנכסים כו'. נכסי לך ואחריך לפלוני [ירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון הכא נמי רשעות וערמומית הוה דמסיב ליה עצה]. בריה שאני. [דסבר] דסוף דבר ראוי הוא ליורשו. וצורבא מרבנן שאני. דמצוה להשיאו עצה כדי שיהו לו נכסים ויעסוק בתורה. [דערב דכתובה לא משתעבד. כדאמר לקמן]. [רבינו גרשום — ערכין]. א)0פי' רבינו בזה הוא היפוך מפי' כל המפרשים ז"ל דאדרבה ר"א סבר דיש שאלה בהקדש כב"ה ופשוט די"ל דגם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ערכין פירש כן ונסתלק בזה מה שתמה עליו הר"ן בפי"א דכתובות וגם מה דהקשו המפרשים דר"א אדר"א דפסחים מ"ו ודו"ק. ב)0נראה דצ"ל בבי דינא רבא וכן גרס רבינו בהדיא בב"ב קע"ד ע"ש.
<h2>דף מז.</h2>
ואיבעית אימא יכיר לחוד דכיון דלא כתיב ביה [פנים] בהכרת פדחת לחוד סגי לנחלה והכא דבעי פרצוף פנים משום דכתיב ביה הכרת פניהם. בגיותן לאו בני נחלה נינהו דאין אב לעובד כוכבים לישנא אחרינא כדאמרי' במס' קידושין נכרי את הגר וגר את הגר אינו לא מד"ת ולא מד"ס דתניא לוה מעות מן הגר וכו' משום הכי יש לו בכור לנחלה. והא עביד ליה שבת בנים. ילדה ממאן כלומר הא דתני משבאת לישראל ילדה ממאן ילדה. מאי אריא גיורת ושפחה דהוי בכור לנחלה אפי' בת ישראל נמי בכור לנחלה הוי. וקתני בכור לנחלה אע"ג דכבר הוליד בנים בגיותו ותיובתא דרבי יוחנן דאמר היו לו בנים בגיותו אין לו בכור לנחלה. קמ"ל (רבי יוחנן) [מתניתין] דלא הוי בכור לכהן אלא בכור לנחלה. ויליף איהו הגר מינה דידה דגיורת מה היא לטעמיה דר' יוסיא) אע"ג דהיו לו בנים בגיותה דיש לו בכור לנחלה. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל מה היא לטעמיה דר' יוסי אע"ג דהוה לה בנים הוי בכור לכהן ה"נ הוא אע"ג דהיה לו בנים יש לו בכור לנחלה.
<h2>דף מט.</h2>
מת הבן בתוך שלשים בבכור דכל אשה קא מיירי. כיום שלפניו ופטור. מה התם במדבר כתוב ומעלה דהיינו שלשים יום ויותר דחדש הוי כ"ט ומחצה ומעלה הוי יום א' היינו ל' יום ומחצה והיינו כלאחר שלשים ומשום הכיא) חייב אבל יום ל' כשלפניו ופטור. ור' עקיבא מספקא ליה אי גמרינן דמדאיצטריך למיכתב ולמעלה גבי ערכין (משום דליהוו) [הוי להו] ב' כתובין באין כאחת. אבל לגופייהו מלמדין דחדש דמדבר דכתיב ביה ומעלה ופדויו מבן חדש תרוייהו בבכור אדם מישתעי ודלמא דמלמדין להכי מספקא ליה וקאמר ואם נתן לא יטול כו'. דיום ל' כלאחריו ומותר בגיהוץ ותספורת. מת לאחר שלשים. עד שיאמרו שנפדה בין עבד בין אשה בין קטן נאמנין לומר. מידי דהוה אקידושי אשה היכא דאמר לה [ה]תקדשי לי לאחר ל' דהויא מקודשת ואע"ג דנתעכלו המעות קודם. (כדתרצינן התם). [רבינו גרשום]. א)0אולי צ"ל ומשו"ה מת ביום ל' הוי כיום שלפניו ופטור.
<h2>דף נב.</h2>
ולא האשה בכתובתה אינה גובה כתובה מן השבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת בעלה. ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם. ולו משפט הבכורה לאיש שהאיש חייב להוריש לבכורו פי שנים מנכסיו ולא האשה. בעל חוב גובה את השבח והאשה נמי בעלת חוב היא. מקולי כתובה שנו הואיל והקילו על כתובה שאינה גובה מבינונית כבעל חוב אלא מזיבורית [גיטין מ"ח ע"ב] וכן שאינה נגבית בלא שבועה [גיטין ל"ד ע"ב] הקילו נמי עליה שאינה גובה את השבח כבעל חוב. תנאי כתובה כדתנן [כתובות נ"ב ע"ב] לא כתב לה בנן נוקבן כו'. בכור קריה רחמנא כדדרשינן והיה הבכור מיכן שמצוה בגדול ליבם אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת. א)ובכור אינו נוטל את השבח. אבל שבח ששבחו בין יבום לחלוקה שקיל מ"ט יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם והכי קאמר יקום כלומר מי שעתיד לקום לייבם ועדיין לא קם יש לו דין בכור דלא שקיל משבח אלא כפשוט. והרי קם אבל מאחר שקם דיבם מסתלק ממנו דין בכור וקאי במקום אחיו שמת ושקיל פי שנים ובשבח שבין יבום לחלוקה שקיל חלק של עצמו וחלק של מת ולא משום דין בכור דבכור אין לו שבח כלל. ורבא אמר אפי' וכו'. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל ל"ש דבכור אינו וכו'.
<h2>דף נג:</h2>
[תמורה כ"ד ע"ב] כיצד מערימין על הבכור כו'. דלא קדיש בכור עד דמקדיש ליה יציאת רחם אבל עד שהוא במעי אמו יכול לשנותו לדבר אחר. והשני ימכר לחייבי עולות ודמיו חולין. משום הכי ימכר לחייבי עולותא) דילדה זכר סתם אם תהא עולה ועוד אין ידוע על איזה אמר הלכך שני ימכר לחייבי עולות [ומשום הכי] דמיו חולין דמ"מ לא הקדיש אלא אחד. [ילדה ב' נקבות. דינו כב' זכרים. [גמ'] מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. כגון אם יצא אזנו קודם או שפתו והטיל בה מום קודם שיצא רוב ראשו יקרב עולה. עולה אין. כלומר לשם עולה דחמירה קדושתה מבכור יכול לשנותו אבל שלמים דגריע קדושה מבכור דנאכל לישראל לא יקרב וכ"ש להטיל מום דקא משוי ליה חולין דאסור. קסבר רב יהודה. מתני' דדייקינן מינה דלשם עולה אין לשם שלמים לא. בזמן בהמ"ק קיים. וכי קאמינא דמותר להטיל מום בזמן הזה אמינא. ואימא הכי נמי. דמש"ה ליגזר דלא. אפ"ה הא עדיפא. להטיל בו מום דאי לא שדי ביה מום דלמא אתי לידי גיזה. ל"א הא קמ"ל. רב יהודה דחסירא עדיפא דלא ליתי כו'. אם נקבה זבחי שלמים. אמאי איצטריך למימר נקבה ליהוי חולין נקבה מי מקדש בבכורה]. אלא סיפא. דקתני ילדה נקבה תמימה תיקרב שלמים בבהמת הקדש קתני דאם הקדיש בהמה מעוברת ואמר ילדה נקבה תהא שלמים הויא שלמים קסבר עובר לאו ירך אמו הוא (ל"א כלישנא קמא). [אמרי. הא בהמה מבכרת מאי היא אי דהקדש היא אמאי והשני ימכר האיך דהקדיש עולה כו']. סיפא אתאן [כאן יש כשתי שורות חלק] לבהמת חולין. וכגון דלא ידיעה אהי זכר מינהו אמר עולה הלכך שני ימכר לצרכי עולות ודמיו חולין כדאמרן לעיל. ל"א זכר בתרא חולין בעלמא הוא. אלא משום דלא ידעינן הי נפקא ברישא הלכך השני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין דמכל מקום לא היה דעתו לעולה אלא על האחד. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0נראה דצ"ל דהא אם זכר עולה סתם אמר ואין ידוע כו'.
א)בחדש ובישן ואינן מתעשרין מזה על זה באותן שנולדו לפני אלול ולאחר אלול אין מתעשרין מזה על זה החדש על הישן. שהיה בדין שכבשים ועזים לא יתעשרו מזה על זה מה אם החדש על הישן שאינו כלאים זה בזה הנולד מהן אינו כלאים. ת"ל וצאן כל משמע צאן כלומר כל דכתב כל מעשר בקר שדי ההוא כל אוצאן דלהוי כל משמע צאן אחד וכבשים ועזים איקרו צאן דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים. מה מעשר דגן מחדש אישן לא כדאמרינן בספרי והרמותם ממנו מן המובחר ולא ממין על שאינו מינו ולא מחדש אישן ותרומה איתקש למעשר דכתיב כן תרימו גם אתם מכל מעשרותיכם. אי הכי חדש וישן נמי לירבי מוצאן. לשנה הקשתיו מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן אין מעשרין משנה זו על זו אף מעשר בהמה נמי. ולא לדבר אחר כלומר דמין על שאינו מינו מעשרין. [רבינו גרשום]. א)0מד"ה בחדש ובישן עד ד"ה מה מעשר דגן שייך למתניתין.
<h2>דף נו.</h2>
איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר דמרבי ליה מתניתין מהכל נכנסין לדיר כגון שנתנו לה וחזר ולקחו ממנהא) ובזונה עובדת כוכבים קא מיירי דלא איחייבא במעשר ודמי כי חזר ולקחו ממנה כלקחו שלא בשעת עשיה דלית ביה איסור לקוח הלכך נכנס לדיר להתעשר לישנא אחרינא כגון שנתן לה עובר פרתו וחזר ולקחו ממנה בעוד שהוא עובר דלא חל עליה איסור לקוח ומסתברא כלישנא אחרינא. [רבינו גרשום]. א)0נראה מלשון רבינו שלא היה לפניו הגי' בגמ' והא איפסיל ליה בלקוח אשתמיטתיה וכו' וצ"ע.
<h2>דף נז.</h2>
[תמורה כ"ח ע"ב] אמר רב אשי. איצטריך משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מה לבעל מום שכן מומו ניכר לכל העולם תאמר כו'. [ומה אתנן ומחיר שציפויו מותרין. אם ציפה עליהן תקרה של כסף ושל זהב מותר ציפויין והן עצמן אסורין. נעבד שציפויו אסור. לא תחמוד כסף וזהב עליהן וגו'. אינו דין שהוא אסור למזבח. או חילוף. כלומר אני אומר חילוף הדבר להתיר ומה אתנן ומחיר שהן אסורין בפירוש מן התורה ציפויין מותר נעבד שהוא מותר למזבח שלא מצינו שאסור בפירוש מן התורה אינו דין שציפויו מותר. אמר לו בעל הדין ראשון אם כן לדבריך שאתה רוצה להתיר ציפוי דנעבד ביטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהן וגו'. אמר לך אני אקיימנה בדבר שאין בו רוח חיים. כלומר נעבד שאין בו רוח חיים ציפויין אסור אבל נעבד דבר שיש בו רוח חיים כגון בהמה הואיל והוא מותר כדאמרן יהא ציפוי מותר להכי איצטריך מן הבקר להוציא את הנעבד. האי לישנא אחרינא אימא אשכחן כו' לא אמר לן רבי. אם אמר נוגח למה הוצרך להוציא רובע. והלא שניהן במיתה וילמד זה מזה. מפני שיש כו' שהרובע עשו אונס כרצון. שאילו רבע בהמה לאונסה חייבת מיתה כרצון מה שאין כן בנוגח כדתנן שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח שור ולא שיגיחוהו. משלם את הכופר לאחר מיתה. כדכתיב סקול יסקל השור וגו' אם כופר יושת עליו וגו' וזה שייך לעיל. טעמא דמעטיה קרא. מן הבקר להוציא את הנעבד. הא לאו הכי ציפוי מותר והא כתיב ואבדתם את שמם כל העשוי לשמם. האי. ואבדתם את שמם לא אתא אלא לחייב לכנות להם שם לגנאי כגון ע"ז שקרויה] בית גליא. כלומר גלויה ומפורסמת לכל. קורין אותה בית כליא. כלומר לכלות עיניהם. [גבי בהמה כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. הילכך מסתבר דבהמה אתי למעוטי נרבע ובקר למעוטי נעבד דכתיב וימירו את כבודם בתנית שור דהיינו בקר]. והדין תנא ממעט להו מהכא. לנרבע ומוקצה ונעבד כו'. דתנו רבנן הנרבע והמוקצה כו' אם הקדישן הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדישן. דכל הני לאו גבי מומין כתיבי. וצריכי מום קבוע לפדות עליהן. כדין קדשים שקדם מום עובר להקדשן. ומנין שאסורים לגבי מזבח דכת' כי משחתם ואמר מר כו'. נרבע ומוקצה ונעבד מימעטי מהשחתה [דהיינו] ערוה וע"ז. ואתנן ומחיר כתיב בקראי דאסור למזבח. ושאין המום פוסל בו. א) כגון בעופות לא משמע ליה האי דאמר מר כל שהמום כו'. מן הכבשים מן העזים. וי"ו דומן העזים הרי אלו ג' מיעוטי. אורחיה דקרא לאישתעויי הכי. ולאו לדרש' אתאן. אין מוקצה אסור. למזבח אלא אותו שעבר שבע שנים שהקצוהו לעבודת כוכבים. שנאמר ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים. האי השני מפוטם ז' שנים לעבודת כוכבים כגון והבקר והמשנים. והדין מוקצה לחודיה הוא והא נעבד נמי. הוא דקרוי הוא בעל דכת' והרסת את מזבח הבעל העשוי לצורך אותו פר שהוא בעל. וחידוש הוא. כל אותו מעשה דגדעון לפי שחוץ (לארץ) היה [ולילה הוי] (היה ולא לה) דלא הוי זמן הקרבה וזרות דלא הוי כהן. [רבינו גרשום — תמורה]. א)0נראה דצ"ל דמהאי קרא לא שמעינן לענין עופות אבל מ"מ נרבע ונעבד פסול בעופות וכדאיתא בחולין כ"ג ע"א ובזבחים פ"ה ע"ב.
<h2>דף נז:</h2>
ביוצא דופן סבר לה כר' שמעון דאמר במס' נדה [מ' ע"א] ולד מעליא הוא דכתיב [ויקרא י"ב ה'] אם נקבה תלד לרבות יוצא דופן. ודלא כר' יוחנן דפליג עליה התם [שם] דאמר מודי ר' שמעון לענין קדשים שאינו קדוש דלא הוי ולד. במחוסר זמן סבר לה כר' שמעון בן יהודה דאמר לעיל מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור כו'. מערקת לבנה מפשיטין את המתה השלח שלה ומלבישין את החיה היתום. נתגלה טעמא של משנתינו של ר' יהושע א)וכיזעבדי ליה הכי חיי. חזירים קליפין עלין בקלח אחד. נעלסה גרסי' במנחות [ס"ו ע"ב] נושא עולה ונתחתה כלומר נושאה ומעלה לביצתה ונתחתה ומניחה בתוך הקן שלה וכשהיא רוצה להטיל ביצתה יורדת לארץ ומטילה בנחת שנאמר כי תעזב לארץ ביצה אלמא דלא שדייה לה שתשבר. ההיא דנפלה מוזרתא הואי דלא חששא לזה. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל דוודאי משום דכיון דעבדי ליה הכי משו"ה ס"ל לר"י כן.
<h2>דף נט.</h2>
ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב [דברים י"ד כ"ב] עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו'. ובסיפרי כתוב ונחשב לכם תרומתכם ולא כתוב0א) בב' תרומות הכתוב מדבר אלא כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר. מאיליו הוא קדוש אפילו לא קראו עשירי ולא קדש. דאיברר ליה עשירי שיצא חוץ ולא קראו אחד אלא שתק. אי נמי דאחוי עילויה שהראה בידו שהוא עשירי. דלמא דאיפטרו במנין הראוי שכשיצאו אלו עדיין היה העשירי שבדיר חי והיה ראוי להשלים מנינו ומשום הכי פטירי ולא משום שיהו מעושרין ודאי. הא מני דתשיעי נאכל במומו ר' שמעון דלא נעקר שם עשירי מעשירי. [רבינו גרשום]. א)0אולי צ"ל ולא כתיב התרומה בשתי תרומות הכתוב מדבר וכו' וכוונתו מלשון תרומתכם מפקינן דמיירי בשתי תרומות דקרי ביה תרומותיכם ועי' רש"י ותוס' בביצה [דף י"ד ובמנחות דף נ"ד] דפי' בדרך אחר ע"ש.
